עדי בעולם

ברביעי בנובמבר 1995, ישבתי עם אוהד באוטו. הייתי אז משוחררת חודשיים, וגם אוהד, בן דוד שלי, רק התחיל להתאושש מהבוץ הלבנוני. ישבנו יחד באספרסו בר ברחוב יבנה, ובסביבות שמונה יצאנו משם והתיישבנו באוטו, לצאת מתל אביב. קצת לפני הירידה לאיילון אוהד הציע שנעבור בכל זאת בכיכר. אני הייתי השמאלנית בינינו, אבל דווקא אני לא רציתי. האלימות של הימין הקיצוני בהפגנות האחרונות שלהם הפחידה אותי. אמרתי לו "לא, עזוב, בוא נצא מכאן לפני היריות".

אין לי מושג למה אמרתי יריות. לפני שיתחילו למצוא פה תיאוריות קונספירציה - התכוונתי לאלימות, כי הייתי משוכנעת שעצרת השלום הזו תיגמר בהתעמתות מכוערת עם הימין הקיצוני. אבל אמרתי יריות משום מה. אוהד  העיף בי מבט וירד לאיילון.

נסענו אל הבתים של ההורים שלנו, שגרו אז בית ליד בית. בעשרה לתשע הוא נכנס לבית של ההורים שלו, אני להורים שלי. ההורים שלי צפו בסרט בערוץ 2. דיברנו קצת על הסרט, כשכתוביות התחילו לרוץ על המסך, מבטיחות מבזק בקרוב. כששודר המבזק אמרתי בסערת רגשות "ידעתי! ידעתי שהם ירצחו אותו, המתנחבלים האלה". אבא שלי התרגז: "איך את יודעת שזה הימין? ואם זה מחבלים? למה לקבוע ישר?" היה בזה צדק, בדברים של אבא שלי, אבל אני התעקשתי. הקריין המשיך בינתיים בדיווחים, "מצבו של רבין קשה מאוד... הוכנס לחדר ניתוח... לא ברור...". עברנו לסי-אן-אן, שם כבר דיווחו על מותו. חזרנו מהר לערוץ ישראלי. "מקורות מוסרים לנו שראש הממשלה נפטר בבית החולים". הבכי פרץ ממני באותה שנייה, בקול.

אוהד נכנס כמה דקות אחרי, ולקח אותי לחבר שלו, א', שגר עם חברה שלו לא רחוק. החברה של א' ישבה מול הטלוויזיה ובכתה. הצטרפתי אליה. אוהד וא' צפו בשקט. זמן קצר אחרי זה יצא איתן הבר אל המצלמות. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...". משפט שנחרט בזיכרון של עם שלם. לא הפסקתי לבכות באותו ערב.

ביום למחרת חזרתי לתל אביב, לעבודת הסטודנטים שלי. רק חצי מהאנשים הגיעו, ומי שהגיע היה נפוח עיניים. לא עבדנו כמעט. הלכתי אחרי זה לכיכר, עם י', ידיד מהתיכון. ישבנו עם נוער הנרות.

בהלוויה צפיתי עם ההורים שלי, סבתא וסבא. הנאום של נועה בן ארצי שבר לי את הלב, כשהיא התחילה לבכות במילה "סבא", לא יכולתי לראות מרוב דמעות.

שנה אחרי, הלכתי לעצרת הזיכרון עם עוז. הוא התגייס כמה חודשים לפני, והיה בחופשת שבת מקורס חובשים. עמדנו שם ביחד, שרנו, בכינו (לשמוע את איתן הבר במשפט ההוא לעולם יצמרר אותי). זה הפך למסורת. כל עצרת זיכרון לרבין הלכנו ביחד, למרות שמשנה לשנה, ההרגשה היתה שהן מפספסות את הפואנטה, העצרות. יותר מדיי אמנים מושכי קהל, פחות זיכרון של הרגע ההוא.

לפני שלוש שנים עברתי לשבדיה, מאז לא הייתי בעצרת. אולי זה השתפר? עוז המשיך ללכת, עד השנה. דברים מתפוגגים. עברו עשר שנים מאז, בני הנוער של היום היו אז ילדים קטנים, שלא ממש הצליחו לתפוס את הרגע ההוא, ואנחנו, שהיינו בגילם, כבר לא הולכים. מבין החברים שלי, שאז הקפידו ללכת לכל עצרת, לא הלך אף אחד השנה (ואולי אני לא מעודכנת?). כמה דברים השתנו בישראל? לא מספיק. אולי יש יותר מודעות, אולי התנפצה קונספציית ה"יהודי לא ירצח יהודי". אבל הפולסא דנורא עוד קיימת, הקיצונים עוד קוראים לרצח. והרוצח? המשפחה שלו קוראת לחנינה. אנחנו מדינה מספיק שפויה כדי שזה, לפחות, לא יקרה לעולם. נכון?

~וחיסכו לי תיאוריות קונספירציה בתגובות. למקרה שלא שמתם לב - זהו פוסט על זיכרון אישי וצער. כבדו את זה~