עדי בעולם

כבר כמה ימים שיורד פה שלג, ודי רציני, מהסוג שנערם על הקרקע, יפה בהתחלה אבל מחליק ובוצי בהמשך. התוצאה היא שנטשתי את האופניים לטובת אוטובוסים, וככה אני מגיעה לעבודה. גיליתי כמה דברים בעקבות זה:
1. להגיע באוטובוס לעבודה לוקח לי יותר מפי שתיים זמן משלקח לי להגיע באופניים.
2. הדייקנות השבדית המפורסמת בתחבורה הציבורית מתנדפת אחרי יום שלג. שום אוטובוס לא עמד בזמנים, איחורים נרשמו בין רבע שעה לעשרים דקות. עצבים באמת כשמדובר בשעות שבהן אני אמורה להגיע בזמן לעבודה.
3. אופניים זה ספורט די בריא, יומיים בלי וכבר אני מרגישה כמו בטטה.

אז יש להודות שאני די מתה שיפסיק השלג, ויימס מהר, כדי שאני אוכל לשוב ולדווש. כך היום, כשהבוקר התחיל בלבנוניות אפורה, זה לא נראה מבטיח. הנה תמונה מהפארק שליד תחנת האוטובוס. ממש ממלכת החורף.

אבל בהמשך היום השתפר, ואפילו, שומו שמיים, הופיעה קרן שמש מעל גגות הבתים.

כבר פיתחתי תקווה, אבל בערב הכל התקדר שוב, ועכשיו יש בחוץ את אחת מסופות השלג הכי רציניות שראיתי. פתיתי שלג ענקיים ממש ("בין הגדולים שראיתי", הגדיר הבנזוג, והוא כזכור ויקינג שנולד באיגלו, או משהו כזה), ברוח חזקה. מחר אגב צפוי להיות מינוס ארבע מעלות. לא נראה מבטיח בכלל, החורף הזה.