עדי בעולם

קצת לפני שנסעתי לברלין סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס. אני יודעת שהמון מדברים עליו כעל ספר שהוא נקודת דרך, ואני מודה שלפני הקריאה בניתי כזה הר של ציפיות, שהיה אך צפוי שאתאכזב.

לא התאכזבתי. כלומר, לא ממש. הספר טוב, אין מה לומר. בעיני יותר טוב מזה שכתב בעלה של קראוס (ג'ונתן ספרן פויר, "הכל מואר"), שגם הוא זכה לשבחים. ויש גם נקודות מבריקות, כאלה שעצרתי לחשוב בהן. כמו זו:

אחד הגיבורים, שברח מפולין קצת לפני השואה לדרום אמריקה, לאט לאט מגלה מה עלה בגורל המשפחה שהותיר מאחור. איך מתמודדים עם מידע כזה?

"הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עימה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להידחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו" (עמ' 169).

יש לנו כאן שני סיפורים מקבילים, וביניהם ספר אחד, פיקטיבי, שגם שמו הוא "תולדות האהבה". גיבורת סיפור אחד היא אלמה זינגר, נערה חכמה, מקורית, חושבת, שמתגעגעת לאביה המת שהיה ישראלי, ומנסה להוציא את אמה מהאבל עליו. גיבור הסיפור השני הוא ליאו, קשיש שגר לבד בארה"ב, כל משפחתו מתה בשואה, מי שאהב אינה יכולה להיות איתו בקשר. הוא בודד, עושה דברים במשך היום רק כדי שאנשים אחרים ישגיחו בו. ובין ליאו ואלמה קושר קשר אחד - הספר "תולדות האהבה".

אם "הכל מואר" נגע בשואה, אז "תולדות האהבה" מהלך לידה. אין ממש סיפורים מהשואה, אבל יש את מי שכמעט היה שם, ואת המחשבות שלהם. השואה היא כמו נוכחת נפקדת בסיפור. מצד אחד לא בדיוק שם, מצד שני מן מאורע מחולל של כל מה שקרה, לפחות בסיפור של ליאו. אמרה פארה בתגובות, וצדקה, שהספר נותן תחושה כאילו הוא משלים את "הכל מואר". יש בזה הרבה אמת. אני הרגשתי שזה כאילו ספר נוסף לספר ההוא, מעין המשך לרוחב. אולי בגלל שבשני המקרים מדובר ביהודים אמריקאים שכותבים על השורשים שלהם, או אולי בגלל שרוח הכתיבה מועברת מעל שולחן האוכל בבית משפחת ספרן-פויר-קראוס.

יש בספר כמה נקודות שאפשר לחוש את הלב עוצר. אני לא אגיד מהן כדי לא לספיילר, אבל זה ספר שמרגישים.

והנה בונוס ספרותי: יגאל מפרסם בבלוגו את הפרק הראשון של "מות אכילס", הלא הוא החלק הרביעי של סידרת פנדורין, שעוד לא יצא לאור. סבבה לנו.