עדי בעולם

בבוקר התעוררנו אל בוקר אפרורי וערפילי, בדיוק כמו שסן פרנסיסקו צריכה להיות.

יצאנו לחפש לנו ארוחת בוקר. דבר ראשון ברחנו מהאיזור של המלון, כי הטנדרלוין, כבר הבנו, זה לא המקום לטייל בו בניחותא. במקום זה לקחנו אוטובוס אל הסיטי, לא רחוק מצ'יינה טאון.

~הערה: הקירבה לצ'יינה טאון העירה בי אינסטינקט רדום מימי לימודי הקולנוע, ובכל פעם שאירע משהו לא כמו שרצינו אמרתי "וול, איט'ס צ'יינה טאון, ג'ייק". רק בפעם המאה שנשלחו בי מבטים תוהים הבנתי שהם לא ראו "צ'יינהטאון"~

 אניווי, מצאנו מקום חביב של בייגלס וקרואסונים, ואכלנו שם את ארוחת הבוקר. היה עמוס אנשים במראה הסן פרנסיסקואי: לבושים אמריקאי, אוזניות אייפוד באוזניים, הסן פרנסיסקו כרוניקל ביד. גם אני רוצה לחיות ככה.

ומשם לקחנו חשמלית אל הנמל. ושם, קודם כל הלכנו אל המזח התיירותי הזה, פיר 39. לא כל כך התלהבנו מחנויות התיירים השולטות שם, אבל אז הגענו לכלבי הים. איזה חמוווודים. צפינו שעה באיזה מצחיקים הם, איך הם רבים על המקום שלהם על המזח. ואז גיליתי שיש גם שחף לידם. יש לי חולשה לתמונות שחפים (למרות שמודה שזו ששצה צילמה היא הכי יפה עד כה בעיני). אניווי, הרי לכם.

למרות שהם באמת היו חמודים, באיזשהו שלב זזנו משם, כי היו לנו כרטיסים לשיט לאלקטרז. אבל דווקא אז, כשמיהרנו לשיט, גיליתי את השחף האקרובטי והפוטוגני מכולם (ויש אפילו פינה של אלקטרז ברקע).

ומייד אחרי זה הוא נתן לי את הפריים שבגללו הייתי מרוצה לשאר היום.

בשלב הזה חשבה החבורה שבוודאי איבדתי את שפיותי; כי הנה אנחנו עומדים לאחר לשיט לאלקטרז בגלל שאני מצלמת איזו ציפור.

אבל בסוף הגענו בזמן. אלקטרז היה מאז ומעולם מקום שהסתקרנתי לגביו. מעבר לבית כלא, שזה כבר מעניין, הקונספט של כלא תקוע על אי בים שורץ כרישים אבל כל כך קרוב לאחת הערים הקסומות בעולם. כך שמאוד שמחתי לנסוע לשם.

וכך שטנו לנו אל האי, ולקחנו לנו את הסיור המודרך באוזניות. זה פשוט מעולה, הסיור הזה. יש בו כמה דוברים: כמה אסירים לשעבר וכמה סוהרים; וקריין. הקריין מדבר אליך קצת כמו אל אסיר. ההקלטה מתחילה במילים "גש עכשיו לנקודת ההתחלה! אתה צריך להיות עכשיו בנקודת ההתחלה!" אחרי כמה זמן עם נימוס האמריקאי זה ממש מוזר לשמוע הוראות חד משמעיות כאלה, ולכן כולם מצייתים די בהלם.

בכניסה לכלא, שומעים ברקע אסירים שורקים ומגרדים את הסורגים עם ספלי מתכת, סצינה כל כך מוכרת מעשרות סרטי כלא (אני ישר חשבתי על "חומות של תקווה" וגם קצת על "אוז") שכולם מרגישים מייד מאוד בודדים ומפוחדים, וממש מחכים שיקראו לך "פיש", מה שאכן קורה בהקלטה. כשנשאתי את עיני אל קרן ועוז ראיתי שגם הם קצת בהלם מקבלת הפנים לכלא. מה אני אומר, סיור ממש שווה יש שם. עברנו גם בחדר האוכל של האסירים, בין התאים, בין כמה מקומות שהיו מהם נסיונות בריחה (כולל סימני הפיצוצים והיריות שנותרו על הרצפה והקירות) והיה פשוט מרתק.

ביציאה מהכלא גילינו שיש לנו שלוש דקות למעבורת הבאה, או להיתקע באי לכמה זמן. לוקח איזה עשר דקות לרדת בשביל אל המעבורת, אז די התבאסנו. באורח מפתיע, עודד, שביקר שם לפני איזה חודש, אמר פתאום: אני מכיר קיצור דרך. וככה הוביל אותנו בן דוד שלנו בריצה בין כל מיני מסדרונות אפלים, שבהחלט לא נועדו לתיירים, ויצא שהגענו למעבורת בזמן. זה כל כך שימושי בן דוד שמכיר את הכלא.

הספקנו לרכוש גלויות של אלקטרז, ולכן על המעבורת בדרך חזרה לעיר כתבנו גלויה שבישרה לסבתות ולסבא: הנכדים שלכם יצאו מהכלא! אחח, משעשעים שכמונו.

זה היה סוף ביקורנו בסן פרנסיסקו. מהעיר יצאנו חזרה דרומה. עברנו עוד בסנטה קרוז, לשים את עודד בבית, ואכלנו צהריים מאוחרים שם: מסעדה אסייתית עם אופציות צמחוניות וטבעוניות. זה היה מקום כל כך סנטה קרוזי - כל מי שיש שם היה לבוש בבגדי גולש, כלומר קפוצ'ונים חורפיים, ברמודה וכפכפי ים, כולם נראו רגועים ושלווים ונהנים מהחיים. וגם האוכל היה טעים: אכלתי ירקות בווק עם טופו במרינדה, קערת ענק. אחח, נעים.

ויצאנו חזרה ללוס אנג'לס. עד כאן סן פרנסיסקו להפעם. עוד אשוב.