עדי בעולם

קראתי כתבה על פתיחת שנת הלימודים, והתראיינו שם שתי מורות. ואחת מהן, בשם ענבל, סיפרה שאלה שמתלמידיה שממש אוהבים אותה, קוראים לה בכיתה "ענבלוש" או "ענבלי". עכשיו, אני יודעת שאני הולכת להצטייר פה כמו בת מאה עם דרך מחשבה פרוסית, אבל סליחה, זה נראה לכם בסדר? מה עם ללמד קצת הכרת כבוד? ללמד שיש דרך לפנות לחברים הקרובים שלך ויש דרך לפנות לבעלי תפקידים/לכאלה שאתם נותנים להם שירות?

אם התלמידים מרגישים חופשי לקרוא למורה שלהם "ענבלוש", אם מגיל רך לא נוטעים בהם את ההבנה שלא כולם אחים שלהם, אז לא פלא שנהג המונית שואל אותי אם אני "רוצה את החשבונית מאמי" והפקידה בדואר הודיעה לי שהיא שולחת את המכתב שלי "בדואר רשום חמודה".

רר.

ידידי עופר הבשלן חשב לעצמו שלאחרונה לא השמנתי מספיק, ועל כן המליץ לי על חנות הגלידה ארלקינו. זה היה אחת וחצי בלילה כשצעדנו לשם, כשעופר הבטיח לי שאנחנו הולכים לאכול גלידה.זה היה רק אי שם בפינת דיזינגוף ירמיהו, כשעופר הערמומי אמר: "אוי, תראי, גם המקום המיוחד של הפיצה פתוח. רוצה פיצה?" רר, כאילו שאי פעם אמרתי לא לפיצה.

אז זהו, שזו פיצה ממש שווה. "טוני וספה", מקום של פיצה מאת השף לאון אלקלעי. הפואנטה שם, מעבר לבצק הקריספי והטעמים המיוחדים, היא שאתם בוחרים את גודל הסלייס שתקבלו, ותשלמו על פי משקל. מה שמאפשר לכם לאכול מכמה פיצות כדי לטעום.

עופר ואני לקחנו פיצת ארבע גבינות (בסדר), פיצה עם פפרוני (יאממ! אבל יכול להיות שזה קשור לזה שאני הכי אוהבת פיצה עם פפרוני) ולקינוח פיצה עם פלפלים, קישואים ופטה (יאממ!). ממש מומלץ.

ואחרי זה, בחזיריות של ממש, התגלגלנו מהפיצה אל הגלידה הסמוכה, והזמנו גם גלידה. שגם היא ממש מעולה. השם ירחם על גזרתי.

אבל האמת, מה שעשה לי בעיקר את ההרגשה הנעימה הייתה האווירה. דיזינגוף פינת ירמיהו היא פינה תל אביבית מושלמת - שתיים בלילה והכל פתוח (פיצריה, גלידריה, בית קפה ושני פאבים), הכל מלא אנשים, הכל חי וער באמצע הלילה, עם קצת בריזה מהים והרבה רוח מהבילה כי אוגוסט. קצת הזכיר לי למה אני אמורה לאהוב את תל אביב.

זארה, לידי שתי בנות. אחת מהן מרימה מגף, והשנייה אומרת לה "אויש, זה נורא מבגר, את תיראי עם זה בת שלושים".

השתיים עוברות הלאה באדישות, אני יוצאת מזארה והולכת לחפש לי דיור מוגן.

טיב טעם. בתנועה רגילה אני שולפת מנגו מהערימה, ובמן קשר לא ברור ערימת הסברס הסמוכה מתמוטטת. על הרגל שלי. שישה סברסים לפחות נוחתים לי על כף הרגל. כבר שכחתי מה זה סברס, אז כמו טיפשה אני מרימה אותם בידיים ומחזירה לערימה.

כבר יומיים אני שולפת קוצים מהרגל ומהיד שלי. רר.

בתה של בת הדוד מניו יורק הגיעה למצוות, והמסיבה נערכה בכור מחצבתה של בת הדוד - בגליל.

הדודים מהגליל גרים באחד היישובים הכי שווים בעיני למגורים בישראל, על הר בגליל. הרגשתי קצת כמו פליטה מהמרכז הבנוי, החנוק והמיוזע. קודם כל הנוף. כמה מרענן להביט החוצה ולראות משהו אחר מעוד בניין.

שנית, בני הדודים מתל אביב, כולנו הלומי אוגוסט תל אביבי, שמענו שהאירוע יתקיים בחצר, נחרדנו לרעיון של ערב ללא מזגן, והגענו בגופיות הכי מינימליות שאפשר. תארו לעצמכם את ההפתעה לגלות שבגליל בלילה לא חם (!) לא לח (!) ויש רוח נעימה (!) ואף קרירה (!). היה כל כך נעים. מי חשב על זה שבכלל לא צריך לנסוע לחו"ל, יש מזג אוויר מקסים גם בארץ, רק צריך לנסוע. מייד קבעתי עם בת הדוד מהגליל סופ"ש אצלה.

שלישית, כמו עירונית אמיתית הגעתי עם סנדלי הסטילטו שלי, לא חושבת בכלל כמה סטילטו ודשא זה צירוף רע. ובכן, כשהסתובבתי במסיבה נראיתי כמו אמא של בנצי מ"אבא גנוב" מנסה ללכת על העקבים האמריקאים שלה בערבות של טבריה.

רביעית, אחינו הקטן ואני הוכחנו כמה אנחנו מרוכזים בתל אביב בשיחה הבאה שניהלנו עם הברמן:

אני: אתה מהאזור פה?

הברמן: אני מגבעת אלה

אני: נו, וזה קרוב לפה?

הברמן: את שואלת ברצינות?

אחינו הקטן: כן, אנחנו לא מכירים את בית איילה

הברמן: גבעת אלה

~אחינו הקטן ואני פורשים בשיא~

חמישית, בת הדוד ילדה לאחרונה תינוק מקסים, והמשפחה שלי, שכולה נרגשת לקראת לידת הנכד הראשון, התנפלה עליו כמוצאת שלל רב. הילד המסכן הוחזק בידי כל אחד מאיתנו, ואני אף הערמתי על בת הדוד וכמו חוטפת עריסות של ממש לקחתי לה אותו גם באמצע האירוע. מואאאה. עכשיו יש באמתחתי בוק שלם של כל המשפחה אוחזת בעמית הפעוט.

(בתמונה: עמית תוהה מתי אני אפסיק להתקרצץ עליו).

 (וגם - טפו טפו טפו)

ולסיכום: היה אירוע כה נעים וטעים, כולל בידור שווה (דודי ודודתי ערכו סרט של קטעי הווידיאו של נכדתם, מגיל 0 ועד כה. היה מקסים, וגם כלת בת המצווה נאמה בעברית, כמעט ללא שמץ מבטא אמריקאי, היה מרשים), שכל המשפחה יצאה מחוייכת ומרוצה.

ונחזור לתל אביב. אני לא מההולכות לים, כי שילוב של שונאת חום ולהזיע עם עור לבן שנשרף בקלות, הוא לא ממש הצלחה בחוף. אבל ערב פנוי אחד החלטתי בכל זאת לעשות הליכה על החוף, בהנחה שאחרי השקיעה נעים יותר.

הבשורה הממש משמחת היא שכן, ממש כיף לעשות הליכה בים בזמן הזה.

קודם כל, אם הולכים במים ממש פחות חם.

וגם, יש משהו בהרגשה על החוף התל אביבי, עם השקיעה והמצילים שסוגרים את התחנה והמשפחות המתקפלות והזוגות שמחכים לשקיעה והגולשים שתופסים גלים אחרונים לפני שהולכים הביתה שהזכיר לי את אחד הקטעים הכי אהובים עליי באחד השירים שאני הכי אוהבת של משינה.

איך היינו גולשים על הגלים

כשהים היה כל כך כחול

בזריחה הפראית כשהרוח דרומית

והשמש כדור ענק עגול

והמים עשויים קריסטל, שקופים

אפשר את הסלעים לראות

והשקיעה..

ואחר כך יוצאים לבלות