עדי בעולם

יש כלל תל אביבי: לא משנה איפה תגורו, כל עוד זה במרכז, תמיד דירה כלשהי בסביבתכם בדיוק תעבור שיפוץ. כלומר, תמיד, בכל דירה שתשכרו, תהיה תקופה שבה תתעוררו מפטיש אוויר, דפיקות פטיש או מכשיר כבד כלשהו. עברתי כמה וכמה דירות בתל אביב, וגרתי בכמה אזורים, אבל בכולם המצב היה אותו דבר, תמיד יש איזו דירה עתיקה שנראית כמו חורבה ובדיוק נקנתה על ידי עשירי הייטק חדשים שעושים ממנה את דירת חלומותיהם.

עכשיו יש שילוב מנצח: דירה בבניין שמאחוריי משופצת ודירה בבניין שלפני. כל כך התרגלתי להתעורר מרעש של פטיש שזה עצוב. אני מפתחת שאיפה לחירשות. (הכרתי פעם מישהי חירשת באוזן אחת, והיא סיפרה לי שבכל פעם שמשהו העיר אותה היא הייתה מסתובבת עם האוזן השומעת אל הכרית. וזהו, שקט).

מתחיל להימאס לי מתל אביב. אני גרה באזור מקסים, באמת, בדיוק במרכז השווה, רחוב שקט וירוק, אבל זה לא עוזר. הבניינים הצפופים, השיפוץ התמידי של דירות באזור, החניה שאין בערב לעולם, מחירי שכר הדירה הנוסקים בלי כל קשר למציאות. זה לא שאני חושבת לעבור עכשיו, כי זו דירה מקסימה ועד שעברתי אליה די יצאה לי הנשמה, אבל אני חושבת שזו תהיה דירתי האחרונה בעיר.

כמעט כל הספרים של סופרים שבדים שקראתי בעברית תורגמו מאנגלית, לא משבדית. אני מבינה שיש אולי מחסור במתרגמים משבדית, אבל עדיין, תמיד עדיף לקחת מתרגם משפת המקור. בספר האחרון שקראתי, "אנה, חנה ויוהנה" היו כל כך הרבה שיבושי שמות, מקומות ואירועים, שזה מביך. אני לא מאשימה את המתרגמת, כי העברית שלה בסדר גמור ואני מניחה שהיא עשתה עבודת תרגום מצויינת לגירסה האנגלית, אבל אין מה לעשות, זה טלפון שבור לתרגם משפה שנייה לשלישית. אני אומרת להוצאות הספרים - תשקיעו עוד קצת כסף, קחו מתרגם מהשפה המקורית.

דוגמאות: "היא סיפרה לי על ילדותה בכפר הדייגים בוהוסלאן" (עמ' 317) אלא שבוהוסלאן זה לא כפר כי אם מחוז גדול, ובו אמנם הרבה כפרי דייגים, אך גם העיר הגדולה גטבורג. או "הסטודנטים המטורפים מצ'למר" (עמ' 302), אלא ששם המקום הוא צ'למרס, ואני יכולה להבין איך זה מתפספס בתרגום לאנגלית אם לא מכירים את המוסד, שהוא מעין טכניון בגטבורג. וזה באמת שתי דוגמאות שמצאתי עכשיו בדפדוף אקראי.

ועוד משהו - אני לא יודעת אם היה או לא עורך לספר הזה, אבל מי שזה לא היה עשה עבודה רשלנית. בכל המקומות שבהם מצויינים אירועים שקרו במהלך מלחמת העולם השנייה חסרות השנים. כלומר, יש שנים, הן רק לא שלמות. משפטים כמו: "אבל אז הגיעה כבר שנת 7 19 ופרנקו השליך את פצצותיו של היטלר על ערי ספרד" (עמ' 273) או "ב- 194, כשהצבא הגרמני נכנע בסטלינגרד" (עמ' 278) ועוד המון מקרים כאלה. אני מניחה שהשנים הושארו ריקות כדי לוודא שהן נכונות, רק צריך היה להשלים אותן לפני ההדפסה. ויש גם שמות שמתחלפים במהלך הסיפור (קרלברג הופך לקלגרן וכאלה).

חבל להרוס ספר שמכל הבחינות האחרות דווקא מעניין (סיפורן של שלוש נשים, סבתא, אמא ובת, כשסיפורה של כל אחת מסמל את התקופה במדינה - החל מהתקופה מלפני מאה שנה בחברה הפרימיטיבית בהרים בגבול נורבגיה, דרך תחילת התקופה התעשייתית בגטבורג, ועד החיים בזמן המודרני בשטוקהולם).

עופר ידידי הבשלן שלח אותי לארוחת הבוקר של "מזרין" (כמו גם כמה וכמה מגיבים, יש לציין, בפוסטיי הקודמים). ובשורה טובה - מעולה!! הייתי בסניף במונטיפיורי, המרווח והיפה, עם הריהוט הכמו עתיק והאווירה המאוד רגועה. בחמש הדקות הראשונות שהיינו היה ברקע את אחד השירים שאני הכי אוהבת של מאניק סטריט פריצ'רז וגם של פרל ג'ם, ועל זה הם מקבלים נקודות בונוס לא צפויות.

תפריט ארוחות הבוקר ממש מקורי ומיוחד בנוף התל אביבי. החל מסלסלת מאפים מלוחים ומתוקים, ובהם גם מאפים מקמח מלא, דרך מן מאפה ממולא בגבינות עם ביצים מעליהן, והמאפה עוד עשוי מקמח מלא, ויש גם לחם וניל וקוקוס שמוגש עם חמאה וריבה, ולמי שממש חייב משהו סטנדרטי יש גם שקשוקה.

היה טעים, המלצריות היו סופר נחמדות ומנומסות וזה לא הרגיש צבוע, ולקינוח הביאו לנו לשולחן סופגניה שוקולדית כדי שנטעם. הייתה ארוחת בוקר ראויה לשישי בבוקר. זה באמת מקום מומלץ.

זה כה דור שלישי מצידי לומר את זה, אבל משהו בשלט הזה פשוט ריתק אותי.

שידור חוזר.

ארוחה בעבודה.

אני: מתי יוצא חנוכה השנה?

אסף (חובש הכיפה), בחיוך ממזרי: בכ"ה בכסלו, כמובן.

מבטים תוהים סביב השולחן.

אני: ומתי זה?

אסף: חודש אחרי כ"ה בחשון.

אני: ואיזה חודש עכשיו?

אסף: נובמבר.

רר.

(התשובה הנכונה, אגב: חמישי בדצמבר זה מתחיל).

מחר יום הולדת. אני כבר חשה את תחילתו של חצ'קון חדש. מי אמר שאני זקנה.