עדי בעולם

יום בחירות היום בשבדיה. הבחירות הצמודות ביותר מזה שנים. האם תופל סוף סוף ממשלת הסוציאל דמוקרטים האנטי הישראלית? למצביע השבדי הפתרון. בינתיים, אחרי ספירת שלושה מיליון קולות, התוצאה היא 50-50 בינם לבין הקואליציה המתחרה, שהרבה יותר ידידותית לישראל וימנית (כלומר, בפרופורציות שבדיות. זה לא שהם יציעו לבנות בהתנחלויות או משהו).

אניווי, אני אמנם לא אזרחית, ומכאן שלא יכולה להצביע לפרלמנט, אבל כתושבת יש לי זכות הצבעה לעירייה ולמחוז. ברור שלא אפספס את ההזדמנות לתרומה צנועה להפלת האנטי-ישראלים. אני את הפתק שלי בקלפי שמתי. ושמתי לב למשהו מעניין, בעוד בישראל אסור לנציגי המפלגות להתקרב לקלפי, פה נאלצתי לפלס את דרכי פנימה.

שכחתי לספר שכשהסתובבתי בחנויות בפאריז שמחתי מאוד לגלות שצבעי הסתיו הם ירוק, חום ובורדו, שזה בדיוק הצבעים שלי. וגם היה כיף להסתובב בין כל בגדי הטוויד האלה והצעיפים התואמים. אוהבת את הסתיו.

בעודי מדוושת לאיטי היום בשטוקהולם, נפל עליי צל. זה היה מפתיע, כי לא היה עץ בסביבה. הרמתי את הראש:

(פה הוא כבר רחוק, אבל הכדור הזה היה ממש מעליי. זה היה ממש מגניב).

הסתובבתי, וגיליתי שאני מוקפת:

מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו חדש, והוא כל כך מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים, שזה משפיע על היחס שלכם אליו? למשל, אם הוא דומה למישהו שאתם אוהבים מייד תאהבו גם אותו? אז לפני כמה זמן יצא לי לפגוש בהדר, ישראלית צעירה שגרה באופסלה. איך שהיא נכנסה לחדר התעלפתי: היא מאוד מאוד דומה לקרן, אשתו של אחי עוז. וכיוון שאני מתה על קרן, מייד חיבבתי גם את הדר. אחרי זה גיליתי שהיא בחורה מקסימה בפני עצמה (וגם בהבעות הפנים ובאיך שהיא מדברת מאוד מאוד מזכירה את קרן).

אניווי, אתמול ביליתי כמה שעות טובות עם הדר, וגיליתי גם שהחבר שלה מאוד דומה לבנזוג, ושאני מזכירה לה את החברה הטובה שלה. בקיצור, זה סיפור אהבה ויזואלי.

ולקינוח, הדר שלחה לי את התמונה המקסימה הזו, של הברווז החביב עליה באופסלה, ראלף.

(צילום: החבר של הדר)

כן, השבדים והברווזים באופסלה חמודים כמו בשטוקהולם.

לפני כשבוע התקיימה הפגנה נגד ישראל במאלמו. לכאורה, לא אירוע יוצא דופן, בימים אלו עושה רושם שיש יותר ימים עם הפגנות נגד ישראל בשבדיה מימים בלי. רק שבעוד בהפגנות הרגילות יש כמה מהגרים לצד שבדים, שנושאים דגלי לבנון, דגלי חיזבאללה ותמונות נסראללה, בהפגנה הזו הם נשאו גם דגלים ששילבו בין דגלי ישראל וצלבי קרס. אז אוקיי, אולי זה חוקי להניף כאן דגלי חיזבאללה (סססאמק), אבל בהחלט אפשר להתווכח על חוקיות צלבי קרס.

הקהילה היהודית במאלמו לא חיבבה במיוחד את ההפגנה הזו. מאלמו, יש לציין, היא עיר דרומית בשבדיה, השלישית בגודלה במדינה, קרובה מאוד לגבול עם דנמרק, ומלאה במהגרים מוסלמים. נדמה לי שהיא העיר עם האחוז הכי גבוה של מהגרים. אניווי, הקהילה היהודית פנתה אל התובע המחוזי של מאלמו, והתלוננה.

רק שלהבדיל ממה שהייתם מצפים מתובע מחוזי במדינה דמוקרטית, בואו נגיד, שיעיין בחוק, התבלבל התובע בין תפקידו לדעתו האישית, משך בכתפיו וענה: "אין לי בעיה עם הנפת דגלי צלבי הקרס. גם אני חושב שמה שהישראלים עושים דומה למה שעשו הנאצים בגרמניה".

הקהילה היהודית, שגם ככה לא מרגישה פופולרית במיוחד בשבדיה בימים אלו, החליטה להמשיך עם זה הלאה. אז בעקבות תגובת התובע המחוזי, הם הגישו תלונה אל היועץ המשפטי בשבדיה, יוראן למברץ, בתקווה שזה ייזכר ששבדיה היא מדינת חוק. עוד אין תשובה, אבל אל תטפחו תקוות. למברץ הוא זה שאמר לפני כמה חודשים, אחרי הסתה שהיתה במסגד בשטוקהולם (ובה השווו את היהודים לקופים וחזירים וקראו למותם), שהוא יכול להבין את זה, עם מה שקורה במזרח התיכון (על הפרשה ההיא אפשר לקרוא באנגלית כאן וכאן), וסגר את החקירה בעניין. כשנשאל אם לא מפריע לו שזה הסתה נגד יהודים, כלומר הסתה על רקע דתי ולא על רקע פוליטי, והרי יש גם שבדים יהודים, הוא גימגם משהו (והנה דעה בשבדית על הפקרת יהודי שבדיה לגזענות בגלל דעות פוליטיות). איכשהו, לא נראה לי שמכאן ייצא הצדק.

דיווח ברדיו השבדי הממשלתי(!):

"החוק הישראלי מאפשר לחיילים לאנוס פלשתיניות והם לא נענשים על זה"

נמאס לי מהשנאה הזו אלינו כאן. זו העיתונות הכי צבועה, הכי צדקנית, הכי טוענת שהיא אובייקטיבית ומרשה לעצמה לנזוף בישראל. ררר.

עידכון: הדיווח ברדיו השבדי מופיע כאן. בעקבות התגובות הנזעמות הם הורידו את הפיסקה האחרונה, שבה הופיעה ההשמצה המזעזעת הזו. האימייל של העיתונאית שדיווחה שם, קרולינה יימסבי, נמצא בתחתית המאמר. אתם מוזמנים לכתוב לה ולומר לה מה דעתכם על האתיקה העיתונאית שלה.

זה התחיל טוב, עם יופי של נתונים: מזג אוויר מעולה (עשרים מעלות! ושמש!), הבנזוג בחופש, אני גם (טוב, זה לא חוכמה). קמנו מאוחר, ויצאנו אל העיר, לטיול עצל בין בתי קפה וחנויות.

עד כאן סבבה. החלק הפחות שווה של הטיול הזה היה להיתקל, לכל אורך אחד הרחובות הראשיים של העיר והרחוב היותר מתוייר ביניהם (דרוטנינג גאטאן), בגרפיטי "החרימו את ישראל" שרוסס על הרצפה כל מאה מטר בערך. קריזה. הנה קצת דוגמאות:

בפעם הראשונה שנתקלנו בזה הבנזוג קצת כיחכח בעוד אני התעצבנתי. בפעם השנייה כבר התעצבנתי יותר. בפעם השלישית הבנזוג כבר ניסה להסתיר ממני את הכתובת, יודע שבקצב הזה עוד ייסתם לי וריד במוח מהעצבים. אחרי הכתובת הרביעית, שרוססה בכלל על עמוד, הוא אמר "למה שלא נלך דרך רחוב אחר", וחתכנו משם. באסה.