עדי בעולם

היום היה המבחן בעל פה. התלמידים חולקו לזוגות, והתבקשו לנהל שיחה בשבדית מול שתי מורות. לא נתנו לנו לבחור בני זוג, אלא המורות, שלא הכירו אותנו, חילקו אותנו שרירותית.

בהפסקה, לפני המבחן, שרה האיטלקייה ואני עשינו חישוב סיכונים. הגענו למסקנה שהכי אנחנו לא רוצות להיבחן יחד עם יאניס היווני, איש קולני וסר טעם שכמוהו, שאין סיכוי שנצליח לנהל איתו שיחה (זה אותו איש שבזמנו התווכח איתי ועם האיטלקים שהתנ"ך נכתב במקור ביוונית). אחריו הסכמנו שהכי גרוע יהיה להיבחן עם אחת הסיניות, שהן דווקא חביבות וצחקקניות, רק שאי אפשר להבין מילה ממה שהן אומרות בגלל המבטא הכבד שלהן, והן גם מחליפות תמיד את הר' בל'.

ואז קיבלנו את השיבוצים: שרה האיטלקיה קיבלה כבת זוג את דיאנה המקסיקנית. שרה נשמה לרווחה. "הזוג הבא", הודיעה המורה, "יאניס ו.." עצרתי את הנשימה, לוחשת בלב "מלח מים מלח מים". ואכן, לא אני, זו היתה אמה האמריקאית, שנראתה כאילו היא עומדת לבכות כששמעה שהיא עם יאניס. הזוג אחרי היה אני - ולינדה, אחת הסיניות. שרה שלחה לי מבט מנחם ונבלעה בחדר המבחן עם דיאנה. שיט שיט. לינדה הסינית אמרה לי משהו, אחרי כמה שניות הבנתי שזה היה "אז אנחנו ביחד". זו לא היתה התחלה טובה.

כשנקראנו אל חדר המבחן התבקשנו לשוחח אחת עם השנייה על מה אנחנו עושות בזמן הפנאי שלנו. לפני שלינדה תשאל אותי משהו שאני לא אבין, פתחתי אני בשיחה ושאלתי אותה מה היא עושה בזמן הפנוי שלה. "אני הכי אוהבת לעשות קליוקי", היא ענתה, והסתכלה עליי במבט מצפה לתשובה. על פרצופן של המורות הצטייר בבירור סימן שאלה, וגם אני לא הבנתי מה בדיוק היא אמרה לי. אולי זה סוג של סקס סיני? איך עונים לזה? מילמלתי משהו כמו "אהה, אוקיי", לא יודעת איך להמשיך מפה. אבל אחת המורות היתה יותר יסודית ממני, ושאלה אותה מה בדיוק היא אמרה. לינדה חזרה על זה: "קליוקי". המורה הנהנה הפעם, רק שאני עדיין לא הבנתי. בסוף המורה ריחמה עליי ואמרה לי במבטא שבדי ברור: "קריאוקי". אה, אז תגידי קריאוקי! בחיים לא הייתי מנחשת.

את שארית השיחה ביליתי מנסה נואשות לעקוב אחרי מה שלינדה אומרת. באמת שזה לא פיר. אני לא מבינה אף פעם כשמדברים עם מבטא כבד. אפילו לא בעברית. ברוב המערכונים של לובה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל היא אומרת, בעוד החברים שלי צוחקים (יניב, אתה זוכר שהיא הצביעה על הזיתים ואמרה "זיתה שבורה"? אני לא הבנתי מה היא אמרה בכלל, אתה צחקת על הכורסה כאילו אין מחר). למרבה המזל, המורות קצת ריחמו עליי, וביקשו ממנה בעצמן לחזור על מה שהיא אמרה.

מצד שני, ליד השבדית הסינית שלה, השבדית שלי בטח נשמעה מעולה.

במבחן הבוקר (בעצם, זה כבר אתמול בבוקר), היתה שאלה שבילבלה לא מעט נבחנים. זה הלך ככה: חברת טלפונים ערכה סקר ושאלה אנשים האם במקרה שיוזילו את מחיר השיחות הסלולריות, הם יתקשרו יותר מהטלפון הסלולרי. לאחר מכן ניתנו תשובות מספר אנשים מהסקר, והנבחנים התבקשו לסכם את התשובות שלהם - האם הם כן, יתקשרו יותר/לא, לא יתקשרו יותר/לא יודעים מה יעשו.

אחת הדעות שקיבלנו לנתח היתה של בחור שענה ככה - וזה תירגום מילולי מדויק: "כנראה שכן, בטוח כן אם מדובר בהוזלה משמעותית של המחירים". אחרי התשובה הזו התבקשנו לבחור בין התשובות:

א. כן, הוא ידבר יותר בסלולרי

ב. הוא לא יודע אם הוא ידבר יותר

ג. לא, הוא לא ידבר יותר בסלורי

עכשיו תעצרו רגע, תקראו את התשובה שלו שוב, ותחשבו מה הייתם עונים.

לא קצת מעוות? מה, אני אמורה להחליט למה הוא התכוון? הוא נשמע קצת לא בטוח, לא? אז בחרתי בב', בהנחה ש"כנראה" זה "עוד לא החליט", ו"עוד לא החליט" שווה ל"לא יודע", וכי עם כל הכבוד לזה שהוא אמר "בטוח כן במקרה של הוזלה משמעותית של המחירים", הסקר שאל לגבי כל הוזלה, לא רק הוזלה משמעותית. לעומתי, שרה האיטלקיה בחרה בא', בטענה שמהתשובה משתמע שככל הנראה כן, הוא ידבר יותר. שאר התלמידים התחלקו לחצי חצי בתשובות. זה לא קצת מוזר? הרי זה מבחן שפה, וכולנו הבנו את השפה ומה היה כתוב בטקסט, רק אף אחד לא הצליח להבין למה כיוון מחבר המבחן, מן הסתם שבדי בעל מחשבה שבדית אופיינית.

בבית שאלתי את הבנזוג, גם הוא שבדי שההיגיון שלו לא מובן לי לעיתים, מה הוא היה בוחר. הוא אמר: "א'. לא, רגע, ב'. לא, רגע, זה לא הגיוני". בסוף הוא טען שאנחנו צריכים להתלונן, לא יכול להיות שישימו לנו שאלה תמוהה כזו במבחן. אז מחר, כשבמילא אני צריכה לחזור לבית הספר בשביל המבחן בעל פה, אולי אני אנסה לשאול לגבי תלונה.

בשיעורי הבית שהוענקו לכיתה לפני הסופ"ש האחרון התבקש כל אחד לכתוב חיבור על המקום האהוב עליו בשטוקהולם. מי שהטילה את שיעורי הבית האלה היתה המורה הכי מגדילת ראש בבית הספר, אווה. מה שהיא לא סיפרה לנו, זה שמתוך החיבורים האלה היא תבחר כמה מקומות, והכיתה תצא לסיור רגלי אליהם, תוך שכותב החיבור יצטרך להרצות על המקום. אם הכיתה היתה יודעת מה היא זוממת, היינו מתאמים מראש מקומות קרובים אחד לשני. אבל כיוון שהיא לא אמרה כלום, ישב כל אחד מהתלמידים והגה במקום החביב עליו בעיר, בלי גבולות. ככה יצא שבעוד אני בחרתי באולם הקריאה בבית התרבות במרכז העיר (שם יש עיתונים מכל העולם, כולל גיליון סוף השבוע של מעריב, באיחור קל של שבועיים), בחרה שרה האיטלקיה, למשל, בלונגהולמן, אי ליד האי הדרומי שהיה פעם בית כלא והיום הוא פארק טבעי יפה מאוד. גם שאר התלמידים התפרעו.

ביום שלישי נכנסה אווה לכיתה והודיעה שביום שישי אנחנו עושים טיול רגלי למקומות האהובים שלנו. רק אז הבינה הכיתה את גודל הצרה שנקלענו אליה. מישהו הציע שנעשה את הטיול באופניים, אבל לא לכולם יש. מישהו שאל אם אפשר לעשות את בעזרת הסאבווי, אבל אווה הודיעה שאל חלק מהמקומות שנבחרו אפשר להגיע רק ברגל. מול הכיתה הדוממת היא הורתה לבוא ביום שישי מצויידים בנעלי הליכה טובות, ונעלה את הדיון.

היום בבוקר התכנסנו כל הכיתה, למה שהתגלה כיום חם במיוחד (במרכז העיר נמדדו 19 מעלות!! וויהי). ראשית הוליכה אותנו אווה אל כנסייה גדולה במרכז האי הדרומי, שמריה הרוסייה בחרה כמקום האהוב עליה. בילינו כמה דקות בפנים ("הכנסיות הפרוטסטנטיות כל כך מכוערות", לחשה לי שרה האיטלקייה, "איפה קצת קישוטים?"), ואחריו הובילה אותנו אווה למקום שאף אחד לא בחר, אבל אם אנחנו כבר כאן אז למה לא: בחצר הכנסייה הזו קבורה אנה לינד, שרת החוץ השבדית שנרצחה לפני כמעט שנתיים בעודה קונה תחתונים בבית הכלבו היוקרתי במרכז העיר.

קצת אחרי זה התחלנו במסע:

מתברר שהרבה אנשים בכיתה בחרו מקומות תצפית על נוף כמקומות האהובים עליהם. למרבה הצער, מדובר בנקודות תצפית שונות, וכל אחת מהן נמצאת כמובן בראש גבעה אחרת. אז הנה נקודת תצפית אחת:

ואחרי זה הלכנו שוב:

אל נקודת תצפית שנייה:

בשלב הזה התנשפה רוב הכיתה, ולכן הנקודה הבאה ממש לא מצאה חן בעינינו. "את המקום הבא בחרה שירין", הודיעה אווה, ושירין האיראנית הנהנה בענווה. "זה בית קפה בעל נוף מצוין, הנה הוא". אווה הצביעה על המקום, וכולנו הבטנו בזעזוע על גבעת ענק, שטיפוס אליה ייקח בטוח חצי שעה לכל כיוון. מייד נעצו כולם מבטים כועסים בשירין האיראנית, שהתקפלה במבוכה והתחילה להסביר שהיא לא ידעה שנצטרך ללכת לשם, אחרת היא היתה בוחרת איזה בית קפה ליד בית הספר... היא לא התכוונה... שלא נכעס עליה.

אחרי דקת דומייה של זעזוע פרץ מרד. אני מודה שהתלמידה הישראלית היא שפתחה בו. "אני נגד לטפס על הגבעה הזו", הודעתי. שרה הצטרפה אליי מייד. אווה, שבדית דמוקרטית שכמוה, החליטה שנצביע מי רוצה לטפס אל בית הקפה. בהצבעה יצא שרק אווה רוצה לטפס על הגבעה, כל שאר הכיתה, כולל שירין שבחרה את המקום, מעדיפים ללכת לאיזה בית קפה במישור. וכך היה. יצא שאני הובלתי את הכיתה אל בית קפה שהבנזוג ואני גילינו פעם במקרה במהלך טיול רגלי, שמגיש עוגות לא רעות ופאנקייקים ובעל חצר ענקית שצופה כולה אל המים. היה נעים. (ואני בטח אקבל ציון סופי נמוך יותר בגלל המרד הזה. נו, לא נורא).

היום קיבלנו קבוצה שלמה של תלמידים חדשים. פשוט הלימודים בכיתה מתנהלים במחזוריות מסויימת: אחת לחודש יש מבחן, שנקרא "מבחן לאומי" או משהו כזה, וזה המבחן המסיים של הקורס, שלאחריו אמורה להיות לתלמידים מספיק שבדית למצוא עבודה ולחיות כאן. (יה רייט, כאילו שמהגרים מוצאים פה עבודה). אניווי, אחת לחודש ניגשים כמה תלמידים מהכיתה אל המבחן, ובכך מסיימים את הקורס. במקביל, כמה ימים אחרי המבחן, מופיעים בכיתה כמה תלמידים חדשים שעברו את מבחן הרמה אל הכיתה שלנו.

אז בשבוע שעבר נפרדה הכיתה מכמה דמויות מפתח, ביניהן פטריק האיטלקי (הבנות נאנחו בצער, המורות באנחת רווחה, שכן הוא לא סתם את הפה אף לא לשיעור אחד) ויורדן הספרדי (שאמנם לא דיבר הרבה אבל בהחלט העלה את המורל של הבנות). והיום קיבלנו את התלמידים החדשים. התיישבה הכיתה בנחת ובחנה את החדשים.

1. צרפתי אחד, גבוה, חטוב במראה ה"מדריך הסקי הצרפתי מהאלפים". בעל ריסים ארוכים שגרמו לכל מוכבדות המסקרה בכיתה להיאנח בקול רם. הוא מצידו, לא הפסיק לעפעף, מה שזיכה אותו מייד בכינוי "שרמנט", ומעכשיו ייקרא כך לנצח בכיתה. התברר גם שיש לו מבטא צרפתי כבד מאוד, אפילו יותר כבד משל פאטרי(ק), הצרפתי הקודם של הכיתה. למעשה, כשהוא אמר משהו בפעם הראשונה, החמאתי  לעצמי בלב שכל הכבוד לי איך אני מבינה צרפתית, ורק אחרי כמה שניות קלטתי שבעצם זה היה בשבדית, רק בביטוי צרפתי.

2. תאילנדית אחת. יפה מאוד. מטר וחמישים בקושי. רזה מאוד - אם היא שוקלת יותר משמונה עשרה קילו אני צנצנת. הבנות של הכיתה בחנו אותה בחוסר שביעות רצון בולט. הבנים דווקא נראו מרוצים.

3. פולנייה אחת. ועוד קוראים לה אולגה. בעלת חיוך חמוץ טבעי.

4. קנדי אחד, ראיין. בעל בלורית כסופה ומראה כובש. הבנות הנהנו בשמחה. אמה האמריקאית כבר הזמינה אותו לשבת לידה, "כי אנחנו שכנים". עלק.

5. רומני אחד, ניקולאי. בעל מבטא רומני כבד. רק אמר שלום וכבר ראיתי את סרג'יו קונסטנצה מול העיניים. נאלצתי להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

6. ארגנטינאית, לורנה. יפה מאוד, וגם עושה רושם נחמדה. התיישבה בשולחן הקבוע שלי ושל שרה האיטלקייה. שמחנו לקבל אותה - שרה תמיד שמחה לקראת דוברי ספרדית, וכל מילה הן השוו בין איטלקית לספרדית. עד עכשיו, בין המילים שהן השוו - הכל אותו דבר. אה, ואם אני לא מוציאה ממנה מתכון לצ'ימיצ'ורי עד סוף הקורס, אני אראה בזה כישלון אמיתי.

7. עיראקית אחת, בעלת הפרצוף העגום ביותר שראיתי בימי חיי. נראתה כאילו היכה בה ברק כשהכירו בינינו בהפסקה ואמרתי מאיפה אני. הבטחתי לה שאני לא מסוכנת לאנשים, בייחוד לא כשאני במצב רוח טוב.

זהו. פחות או יותר שמרנו על איזון - על דובר הצרפתית שסיים קיבלנו חדש, גם על הספרדית, ובמקום עימאד הירדני קיבלנו את העיראקית. נו, בול.