עדי בעולם

כבר יותר מחודש שהטמפרטורות צנחו והעלים נושרים והכל מהמם. אני מתה על הסתיו, העונה הכי פוטוגנית. עם זאת, איכשהו אני מצליחה לכשול בצילום תמונות ממש שוות של העונה והאופנוען לוקח את זמנו עם צילומי הסתיו שהבטיח לי (באמת, קח את הזמן, אוטוטו לא נשארים עלים על העצים), אז אני מעדיפה לפרסם כאן את צילומיי הבינוניים ולקוות שיהיו עוד בהמשך.

כשעל הרחוב משתלטים הגוונים האלה:

כשעמוד חשמל פושטי הופך פתאום לקישוט רחוב:

כשעלים נראים ככה:

אין ספק שזו עונה מהממת וממש מבאס שאני לא יכולה להעביר לכם את התמונה המלאה.

אבל אני כן יכולה לספר לכם על החג האהוב עליי מכל - האלווין. אולי בגלל שבשלב הזה הוא מופשט מכל המשמעות הדתית שלו ומתרכז בדברים הכיפים - מכשפות, ערפדים, תחפושות ושוקולדים, זה באמת החג הכי כיף. אז עכשיו כשיש לי תירוץ רשמי ("בשביל הילדים") זה היה הזמן להתלהב בלי גבול.

דבר ראשון הכנו ג'ק-או-לאנטרן, שזה הדלעות המגולפות עם הנרות בפנים. במקור זה מנהג שנועד להבריח מכשפות ושדים, ולכן חרטו על הדלעות פרצופים מפחידים. אז אנחנו הכנו דלעת קלאסית, שהייתי מעלה כאן תמונה שלה לו ישראבלוג היה נותן לי. ומייד אחרי זה אירחנו כאן פליידייט וכיוון שאף אחד לא עצר אותי הכל היה ערוך בשחור ובכתום, הדלעת הודלקה, דלעות קטנות הונחו על השולחן, והכיבוד קושט:

ואז הגיע המייל מבית הספר של גומבוץ, שייערך יום האלווין, הילדים מתבקשים להגיע מחופשים, וכמו כן תיערך תחרות דלעות מגולפות. המוניקה גלר הפנימית שבי נדלקה מייד, וגם האופנוען נכנס לקטע. קנינו עוד דלעת. יום לפני היום המיועד גיגלתי "cool jack'o'lantern" וקיבלתי המון דלעות מהממות. בחרתי את זו שהכי קלה לביצוע, והלכנו על זה.

מרוקנים את הדלעת:

נהוג להכין על דף את הדוגמה שאתם רוצים. שיתפנו את הילדים, וזה גרר קצת ויכוחים באיזה להשתמש.

ואז מציירים את השבלונה שרוצים על הדלעת ועוברים על זה עם נעץ, מחוררים כמה שיותר, כדי שיהיה קל יותר לחתוך.

ואז מגלפים החוצה את החלקים שסימנתם:

ואז מתקבלת דלעת פשוטה למדי:

אבל אז מוסיפים לה את השוס:

וזה נראה די מגניב:

ואז את מגלה חתיכה רקובה בגב הדלעת, ומחליטה לחתוך אותה החוצה, וכבר עושה מזה קטע וחותכת את זה בצורה של עטלף:

וככה, למחרת בבוקר, הגומבוץ לבש את תחפושתו, הצטיידנו בדלעת ומשוכנעים שאנחנו מועמדים לניצחון כי מה כבר הונגרים יודעים על גילוף דלעות, נסענו לבית הספר.

ווי נואו נאת'ינג ג'ון סנואו.

כי בכניסה לבית הספר גילינו שאת הדלעות הפשוטות שמו על המדרגות:

כן, אלה היו הפושטיות.

אלה הפחות פושטיות זכו ממש להיות מוצגות על דוכן התחרות:

העיקר אנחנו תקענו כמה קיסמים בדלעת והרגשנו שדרכנו אל הניצחון סלולה.

אז בשלב שסיימתי לעלות במדרגות וראיתי מה מוצב על שולחן תחרות הדלעות תהיתי אם להסתובב בחזרה לפני שמישהו רואה את הדלעת שלנו, אבל אז תפסה אותי המורה המארגנת של התחרות בחיוך רחב ופנתה לראות איך נראית הדלעת שהכנו, ואז צפיתי בארשת פניה מנסה למצוא משהו נחמד לומר, ובסוף היא אכן הצליחה לנפק: "איזה יופי שגם תלמידים בכיתה הראשונה משתתפים בתחרות". שזה הכי "העיקר ההשתתפות".

אקיצר, זו הייתה חוויה מלמדת, וגומבוץ רק בכיתה א', עד שנגיע לכיתה המסיימת של בית ספר אני כבר צופה דלעת עם פירוטכניקה ואמנות פלסטית.

חשבנו שנגמר האלווין, ובאמת היה נחמד, אבל אז עלה האופנוען עם רעיון חביב. למה שלא נעשה טריק או טריט? זה לא קיים בהונגריה, אבל מלא חברים שלנו רוצים, אז בואו נעשה את זה. אז הוא פתח אירוע בקבוצת הפייס השכונתית, בהנחה שעוד כמה יירשמו וכולנו נסתובב בין כמה בתים ונעניק ממתקים אחד לשני.

וכך התהלכנו לנו אופטימיים, יודעים שנעשה סיבוב קצר בין כמה שכנים, נאסוף כמה שוקולדים, נאסור על הילדים לאכול את רובם ואז נאכל אותם בעצמנו בלילה.

ואז יומיים לפני התאריך המיועד בדקנו את האירוע שהוא פתח בפייסבוק, וגילינו שקצת יותר ממאה ילדים נרשמו, מתארגן אירוע פתיחה ומצעד לפני בפארק השכונתי, ושני בתי קפה מהשכונה כבר נותנים חסות לאירוע ויציעו תפריט להאלווין במחירים מוזלים.

wat???

באמא ש'כם, קניתי 30 ממתקים לאירוע והנחתי שחצי יישארו. מה מאה ילדים?

אקיצר, האופנוען מייד החל לבזר סמכויות והעניק אפשרויות ניהול לאירוע לעוד כמה אנשים מהשכונה שסימנו "באים" לאירוע, ואז נאלץ לבזבז שעתיים של הסופ"ש בפגישת אירגון והיערכות (שנערכה באחד מבתי הקפה הספונסרים של האירוע) של המארגנים, וחזר כולו לא מבין מאיפה זה בא לו. אבל לא נורא, דווקא כיף שיוצא אירוע גדול.

אז קודם כל הגדלתי את כמות הממתקים שתצפה לילדים:

העמדנו דלעות בכניסה לבית שלנו, האופנוען והילדים יצאו לקושש ממתקים בבתים של אחרים, בעוד אני נשארתי בבית לצפות לאורחים. היה האמת מגניב ממש.

אני לא יודעת מה קרה השנה, אבל אחרי שנים שהאלווין הוא רק חג נוצרי שבו מבקרים בבתי קברות, השנה יש האלווין בכל מקום. בתי קפה ומסעדות מעמידים דלעות בכניסה:

וכולם מגישים דברים שקשורים להאלווין גם באוכל. כך למשל כוס קפה תמימה שהוזמנה במסעדה הגיעה ככה:

תודו שהעוגייה מגניבה. אני כבר מנסה לעשות בעצמי בשנה הבאה...

באסיפת ההורים הראשונה של כיתה א', הצהירה המחנכת שכבר בספטמבר, כחלק מגיבוש הכיתה החדשה, תצא הכיתה לטיול. לשלושה ימים. משוכנעת שכל הורי הכיתה יתחרפנו, החלטתי להישאר בשקט ולראות מה אחרים יעשו. למרבה השוק, אף אחד אחר לא עיפעף מול העניין הזה, ההורה היחיד שהצביע ביקש לחדד אם מדובר בשניים או בשלושה לילות. וכאילו, אנשים, אתם נורמליים? ילדים בני שש וחצי? לטיול שלושה ימים מבית הספר?

האמת, בדיעבד, זה לא היה צריך להיות שוק כזה גדול. בכל זאת, יש לי שני קולגות לשעבר/חברי פייס שגרים בברלין, וכל אחד מהם פירסם בזמנו איך הילד שלהם יצא לטיול של כמה ימים כבר בכיתה א' או ב'. אלא שאז זה היה סיפור מעניין, שבו נדתי בראשי וציקצקתי על האירופים המטורפים האלה, ואילו עכשיו זה הרבה יותר דרמטי - זה הילד שלי. בנוסף, אחרי פשפוש קטן בזיכרון, נזכרתי שבעצם כבר בשנה שעברה, בגן חובה, הם יצאו לטיול של שלושה ימים, רק שלא כל הילדים יצאו ושלי בטח לא, ואילו עכשיו המורה אמרה במפורש שכל הילדים צריכים לצאת.

האופנוען, שצפה את התנגדותי, הציע שניתן לילד לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול. והפעם הוא גם לא היה תמים כמו בשנה שעברה. כי בשנה שעברה גם סיכמנו שניתן לגומבוץ לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול של שלושה ימים, והאופנוען הסכים שאני אשאל אותו, ואני שאלתי: "חמודי, מה אתה בוחר, לנסוע עם הכיתה שלך לשלושה ימים או להישאר בבית לשלושה ימי כיף בבית שבהם נעשה מה שתרצה?". העיניים של האופנוען רשפו גיצים כשהגומבוץ בלי להסס בחר להישאר בבית. אז הפעם לא הייתה לאופנוען שום כוונה ליפול למלכודת הזו, ועל כן הוא שאל את הגומבוץ אם הוא רוצה לצאת לטיול עם הכיתה או לא, כשהאופציה השנייה היא ללכת לבית הספר (לא שהייתה באמת אופציה כזו, אבל נו). הגומבוץ בחר בטיול.

טוב, עכשיו נשאר לי רק להכין את הגומבוץ, ויותר מאתגר מזה, את עצמי, לטיול של שלושה ימים. ההוראות שקיבלנו מבית הספר היה די ברורות האמת - תארזו את כל הבית. סוף ספטמבר הוא טיימינג שיכול להיות נעים (חולצות קצרות) או קפוא (סווטשירט ומעליו מעיל) וכל דבר בתחום. הרשימה כללה בגדי קיץ, בגדי חורף, בגדי התעמלות, בגדי שינה, בגדי החלפה, צעצוע אהוב, ספר אהוב, נעלי בית, כובע, כפפות, את כל ספרי הלימוד שלהם מבית הספר, פנס, בקבוק שתייה, תרסיס נגד יתושים, סבון, שמפו וכו וכו. נאמר שם במפורש שצריך מזוודה, כלומר טרולי על גלגלים, וזה מה שהבאנו. בנוסף היו הוראות מדויקות ליום היציאה לטיול: הילדים ייתאספו בכיתה, שם יקבלו חטיף לארוחת בוקר, בעוד ההורים יעמיסו את המזוודות על האוטובוס וימתינו בחצר בית הספר לנפנופי שלום.

וכך, בשמונה בבוקר באחד מימי השבוע נעמדו שורה של הורים נרגשים, העמיסו את האוטובוס במזוודות, ואז נעמדו לחכות לילדים, שבינתיים עברו שיחת תדרוך אחרונה בכיתה. כשהם סוף סוף הופיעו בשער בית הספר, הולכים בשורה ארוכה, שורה של הורים נפנפה בהתרגשות וצילמה, כאילו הרגע הופיעו בראנג'לינה ביחד אחרי שכבר הודיעו על הגירושים, ואילו הילדים הגיבו כל אחד בדרכו. שלי, למשל, העניק לי חיבוק, טפח לי על השכם בסגנון "תרגיעי עם ההתלהבות", ועלה על האוטובוס. נו טוב.

גם בענייני תקשורת עם הילדים המורה הייתה די ברורה - לא תהיה כזו. לילדים אין מן הסתם טלפונים משלהם, וההורים התבקשו לא להתקשר למורה אלא אם מדובר במקרה חירום, ובכל מקרה רק אחרי שמונה בערב היא מתחייבת לענות. מה שכן, הובטח לכולם שאם יהיו ילדים שיתקשו וירצו לדבר עם ההורים המורה תתקשר מייד ותיתן להם לדבר עם ההורים. כיוון שכך, כשהאופנוען לא שמע, תידרכתי את הגומבוץ שאם הוא מרגיש שהוא מתגעגע מדיי שמייד ייגש למורה ויבקש לדבר איתי. זה לא קרה. נו.

כיוון שלא יכולתי לחלוק את הלחץ עם האופנוען, או עם אימהות מהכיתה, עברתי לנג'ס לחברותיי בישראל על זה שהגומבוץ במחנה.

הילדים חולקו לחדרים של שישה, ובכל חדר ישנה גם מורה או אמא מתנדבת, למקרה שמישהו מתעורר בלילה. בשלב האריזה התלבטנו ארוכות אם לארוז את השמיכי של הגומבוץ או לא. מצד אחד זה יעזור לו להרגיש טוב בלעדינו, מצד שני אולי זה קצת פאדיחה, שמיכי בגיל שש וחצי. בדיעבד התברר שכל הילדים הביאו איתם גירסאות שונות לחפצי מעבר. כולל אחד הילדים היותר פרועים של הכיתה, שישן עם גומבוץ בחדר ושלף מהמזוודה ארנב צעצוע פרוותי מרוט ועצום. נו טוב.

שתי האימהות המתנדבות שיצאו למחנה עשו את מלאכתן נאמנה ושלחו לנו תמונות. יש לציין שזה מראש הוגדר לא כטיול כמו שחושבים על טיולי בית ספר בארץ, אלא מילולית זה נקרא "בית ספר ביער". הובהר מראש שהילדים ילמדו את השיעורים הרגילים פלוס שיעורים ביער. ואכן, בתמונות שנשלחו מהמחנה נראו הילדים לומדים עם ספרי בית הספר שלהם, וגם מקבלים שיעורים בחוץ על כל מיני חיות ומלאכות של חווה וכפר. בנוסף הם גם יצאו לשיעור בלילה, שבו הם צעדו ביער כשהם אוחזים בפנסים, ובאמצע היער כיבו אותם והתבקשו להקשיב לקולות של היער ולפענח אותם. הילד חזר מומחה לקולות ינשופים ולעשיית כדים מחימר. שימושי, אין מה לומר.

שיעור על חיות. בשיעור הספציפי הזה הילדים למדו על כבשי בר בשם mufflon

והכי מתבקש לעשות כאן את המם הבא:

מתבקש, כי באמת אין לזה מילה בעברית. זו חיה שנראית כמו עירוב של כבש עם יעל. נפוצה בעיקר בשטח שמתחיל בקווקז ונגמר באירופה.

שיעור ספורט או משהו כזה.

האמת, ככל שהגיעו התמונות כך הפכתי ליותר ויותר מרוצה מזה שהוא יצא לטיול. זה נראה כמו חוויה מעשירה לכל הילדים ופחות הטראומה שחששתי ממנה. ובאמת, כשהילדים הגיעו ביום השלישי בחזרה הביתה הם היו הכי מרוצים וגאים בעצמם. הגומבוץ דיווח שהיו שלושה ילדים ש"סבלו מכאב בטן ואמא שלהם באה לקחת אותם הביתה ביום השני", אבל פרט לזה הילדים נראו מרוצים. אז אחלה. עכשיו אני כבר מנסה לראות את האור החיובי שבעניין (אם בשלב מסוים גם הדובוש ייצא לטיול... ואם זה יהיה באותו זמן שהגומבוץ בטיול... זה שלושה ימים של שוקולד לארוחת ערב ולצאת בערב בלי בייביסיטר... מממ).

ביי לעת עתה - וחג שמח לכולם!