עדי בעולם

בשבוע שעבר נערך כאן פסטיבל סיגט (Sziget). זה שבוע של מופעי רוק ופופ, שמתקיים על אי גדול באמצע הדנובה (סיגט בהונגרית זה "אי"). כל האי נסגר, ורק בעלי כרטיסים מורשים לעלות עליו. אלפי אנשים מגיעים להונגריה במיוחד לפסטיבל, ובמילה אנשים אני מתכוונת לילדים מתחת לגיל 25, מקימים אוהל על האי, ופשוט גרים בו שבוע שלם. כנראה שצריך להיות בני פחות מ-25 בשביל להנות מזה: הימים הראשונים של הפסטיבל היו גל חום מזעזע של יותר מארבעים מעלות בצל, ואין שם יותר מדי מקלחות, וגם לשירותים הציבוריים יש תור די רציני. אנחנו היינו שם שני ערבים, ואחרי שניהם עשיתי מקלחת ארוכה והשלכתי הכל לכביסה.

הערב הראשון שהלכנו אליו כלל הופעה של ניק קייב. הו ניק. הוא היה אהבתי המוזיקלית השלטת מכיתה ח' ועד שבגרתי והחכמתי (גיל 24 בערך). כך שכשראיתי את שמו ברשימת המופיעים היה ברור לי שהולכים. האופנוען נאלץ להסכים, ואף הואיל להקשיב לכמה שירים של ניק בשבועות שלפני, כדי לנסות להכיר כמה שירים לפני שנראה אותו.

ביום ההופעה שלפתי טי שירט מהוהה בצבע אפור (פעם היא הייתה שחורה), עם הדפס של ניק קייב. קניתי אותה בכיתה י"א, ואי שם אחרי הצבא הפכתי אותה לפיג'מה שלי. מה שאומר שהחולצה הזו כבר בכיף בת, אממ, 10 שנים פלוס מינוס. על כל פנים, שלפתי את החולצה, הוספתי לה ג'ינס קצרצר ונעליים גבוהות, והרגשתי לגמרי מגניבה אה-לה שנת 1992.

אני, מינוס הראש, דופקת צ'יפס בסיגט. הסיבה לתמונה: חולצת הפיג'מה שלי, כלומר, סליחה, חולצת הניק קייב המגניבה שלי שלבשתי להופעה.

בזמן שהסתובבנו הופיעה על הבמה המרכזית להקה גרמנית ותיקה בשם די ארזטא Die Ärzte, שמספיק לומר שהיא כל כך ותיקה שנהוג לומר עליה שהיא להקה ממערב ברלין. היה טיפה אנכרוניסטי אבל הם זכו לקהל די גדול וביצעו מוזיקה ממש סבבה.

קצת אחרי זה פגשנו את חברינו, האמא והאבא הגרמנים. הם בחרו לבוא ביום הזה כי אנחנו באנו ביום הזה, ונראה לי שהם לא כל כך לקחו ברצינות את האזהרות שלי שניק קייב זה קצת אלטרנטיבי ושאם הם לא בעניין שלו אולי עדיף להם ביום אחר. טוב, אני התרעתי.

אחרי הדאחקות הרגילות במפגש, פלוס גמיעת שלוש כוסות בירה כל אחד, עלה ניק קייב לבמה. בשלב הזה זינקתי קדימה וצרחתי עם כל הקהל. נשארתי עם הפנים לבמה את כל השיר הראשון, ולכן הופתעתי קצת כשהסתובבתי אחורה וגיליתי את האופנוען, האבא הגרמני והאמא הגרמניה עומדים מתפקעים מצחוק ומועכים את האף שלהם כלפי מעלה, כמו אף של חזיר.

מה? שאלתי

מה זה האף הזה? נחנקו מצחוק שלושתם, אוינק אוינק

ניק קייב ואפו.

כבר עמדתי להעיר שבפעם האחרונה שגרמנים מתחו ביקורת על אפים של אנשים זה לא נגמר טוב, וגם לנזוף באופנוען שהוא משתף פעולה עם הנאצים, אבל אז ניק קייב אמר:

I wanna tell you about a girl

או. אם אתם מכירים את ניק קייב אתם יודעים שהמשפט הזה הוא הקדמה לאחד מרגעי השיא של ההופעה. אלבום הסולו הראשון של ניק קייב נקרא

From Her To Eternity

ואחד השירים בו נקרא באותו שם. האלבום הזה יצא בשנת 1984, וניק קייב מבצע את השיר הזה בכל אחת מהופעותיו מאז, ואנחנו מדברים פה על כמעט שלושים שנה. ובכל פעם לפני שהוא מבצע אותו הוא אומר שהוא רוצה לספר לנו על נערה. ואם אתם זוכרים את הגירסה המקורית של הסרט "מלאכים בשמי ברלין", אז אחד המלאכים הולך באיזשהו שלב להופעה של ניק קייב, מקשיב למה שקורה בראשו, ושומעים את ניק אומר (בתוך ראשו, רק המלאך שומע אותו): "אני לא אספר להם על הנערה, אני לא אספר להם על הנערה", ואז ניק פונה אל הקהל ואומר: "אני רוצה לספר לכם על נערה".

זה מאוד ריגש גיקית כמוני כשהייתי בתיכון.

ניק קייב והמלאך בסרט "מלאכים בשמי ברלין".

על כל פנים, הייתי נוזפת בשני הנאצים וביהודון שהסתפח, אבל כאמור, ניק רצה לספר לנו על נערה, ואני רציתי לשמוע כל רגע מהשיר הזה.

זה שיר מצוין, בייחוד אם שמעתם אותו מאות פעמים ואתם מכירים כל מילה וכל לחיצת קלידי פסנתר בו. אני לא יכולה לומר שזה היה הביצוע הכי מפעים שלו, כי כבר ראיתי ביצועים טובים יותר שלו, אבל זה עדיין היה ביצוע טוב. צריך לזכור שניק כבר כמעט בן שישים, ואיך לומר, קשה לשמור על אותה הופעה כמו הצעיר השדוף והמכור להרואין שהוא היה אז, לעומת האבא המסור והנוצרי המאמין שהוא עכשיו.

שאר ההופעה הייתה מעולה. לדעתי המשוחדת. לפחות חצי מהשירים היו מאלבומים קודמים, שזה מצוין, כי האלבום הכי מעודכן שיש לי של ניק קייב יצא ב-1997 (לא לזלזל, עדיין יש לי 12 אלבומים שלו), כך שאני לא מכירה הרבה משיריו אחר כך. אומנם הייתה אכזבה קלה שהוא ביצע את

The Weeping Song

לגמרי לבדו ולא כדואט עם בליקסה ברגלד (אני בטוחה שגם בליקסה היה על הבמה, אלא שלא הצלחתי לזהות אותו בין כל הזקנים שהיו שם על הבמה. אני מניחה שהם כולם הבד סידז, והייתה תקופה שיכולתי לזהות את כולם בלי בעיה, אבל מה אני אומר, הם קצת שונים בגיל הזהב), והוא גם לא ביצע את כל השירים שרציתי, אבל היה את Tupelo, ויותר חשוב מזה - את ה-Mercy Seat, שמבחינתי זה אומר שקיבלתי תמורה לכל פורינט ופורינט שהוצאתי על ההופעה הזו.

ניק על הבמה. האם הקשיש לידו הוא בליקסה ברגלד?

קייב יורד אל הקהל במהלך ההופעה. הו ניק.

בסיום ההופעה הסתובבתי אל החברים שלי. האופנוען עוד היה בסדר, אבל האמא הגרמניה אמרה שלעולם לא תראה אותי שוב באותו אור (כן, אני מתרגמת פה מאנגלית אובייסלי), כי היא תמיד ראתה אותי אוספת ילדים מהגן וכולי מזון אורגני מקמח מלא, ואילו בערב הזה מילא שתקעתי שמונים בירות וצ'יפס, אלא גם צרחתי את גרוני בחצי מהשירים ובכלל איבדתי קשר עם הסביבה בשירים שאהבתי. האבא הגרמני אמר רק שהוא לא הכיר את ניק קייב לפני, ואילו עכשיו מתחשק לו לחתוך ורידים, כי זה מצב הרוח שהשירים שלו עשו לו.

כנראה שצריך להכיר את ניק כשצעירים.

כבר עמדנו לסכם את חוויית סיגט שלנו להשנה בערב הזה, אלא שאז השיגו האמא והאבא הגרמנים כרטיסים חינם לערב האחרון של הפסטיבל והציעו לנו גם. לא אומרים לא לכרטיסים חינם לסיגט!

הפעם האופנוען זכר להביא מצלמה, והרי לכם אם כן קצת תמונות אווירה מסיגט.

בכל מקום אנשים רוקדים בלי לדפוק יותר מדי חשבון:

לא חסר אנשים מוזרים:

משחקים בתחרויות שתייה:

הקטע מחמם הלב היה שכשהם גמרו לשחק הם הקפידו לאסוף את כל פחיות הבירה שהם זרקו על הרצפה במהלך המשחק ולזרוק אותן לפח. ילדים טובים גם כשהם שיכורים.

בערב האחרון הופיעה להקת פרנץ פרדיננד, שהאופנוען מאוד אוהב, ואחריה היה מופע הסיום, של הדי ג'יי דייויד גטה, או גואטה אם אתם מתעקשים. זה ממש לא סוג המוזיקה שלי, אבל כמו שהאמא הגרמניה הבטיחה, הכרטיסים שלנו כללו שתייה חינם, אז עד שדיוויד גטה עלה להופיע כולנו כבר היינו בשלבים שונים של שיכורים מהתחת. פגשתי שם גם כמה אימהות אנגליות ובעליהן, כולם שתויים לא פחות מאיתנו, והיה ממש מגוחך איך שכולנו רקדנו כאילו אין מחר השכמה עם הילדים. היה מעולה.

למחרת השכמנו כולנו עם הנג אובר מטורף, אבל זה כבר עניין אחר.

על חווית הסיגט שלנו בשנה שעברה - כאן. ועל סיגט מלפני ארבע שנים - כאן.

יום אחד הלכתי בסופר עם גומבוץ ודיברתי איתו עברית. וכמו שאני עומדת לבחור קופה מופיעה מולי אישה ממש דומה לג'ניפר אניסטון ואומרת לי, בעברית גם כן: "שמעתי עברית? את מדברת עברית?" עניתי שכן והיא אמרה "נעים מאוד, אני מיה", ולחצנו ידיים והתברר שהיא עברה לכאן מישראל רק לאחרונה, עם שלושה בנים שהקטן ביניהם בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם גרה לא רחוק ממני ופרצנו בגישושי היכרות וכו. והשיחה התפתחה ורק אחרי עשר דקות קלטתי:

היא בת דודה שלי.

כן. כלומר, בת דודה שנייה, לא צריך להגזים, אני מכירה את כל בני הדודים הראשונים שלי. והאמת שאין לי יותר מדי גם בני דודים שניים, ואני מכירה את רובם, אבל לאמא שלי יש בן דוד אחד שאותו פגשתי רק פעמיים או שלוש בחיי, ואף פעם לא עם הילדים שלו. והיא הבת שלו. ולא הייתי מזהה אילולא אני מכירה בנות דוד שלה שגם הן בנות דוד שניות שלי, ולמרות שהן לא בדיוק דומות, יש לכולן את אותם הצבעים (עיניים ירוקות-כחולות - משהו בגנטיקה דילג עליי אובייסלי - מגניבות ושיער שאטני) וגם מבנה פנים קצת דומה.

היא כמובן לא חשדה שהאישה העומדת מולה בילתה המון פעמים במרפסת עם הספרים של סבתא-רבתא שלה שהייתה הספרנית של המושב וגם אספה ביצים מהלול של סבתא שלה מלא פעמים, והייתי צריכה לבשר לה את זה. אז אמרתי: "תקשיבי - את בת דודה שלי".

היא בחנה אותי ארוכות. הבחינה מן הסתם בחסרונו של הכחול בעיניים, אבל עוד לא פסלה לגמרי ואמרה: "סליחה?"

ואני התחלתי בהסבר - אמא שלי? אמא שלה? אחות שלה? סבתא שלך.

והיא אמרה: את הבת של חנה???

ואני אמרתי: את הבת של עופר??

~חיבוק משפחתי חם. היא כבר אמרה - תבואו לארוחת שישי... ~

ואחרי זה כבר היכרתי אותה לאמא אחרת מהגן, שהם בערך ישראלים (סיפור ארוך). וזו ניסתה להבין מה בדיוק קורה פה. "רגע", היא אמרה. "אתן בנות דודות שניות? איך לא היכרתן לפני? יש לכן משפחה ממש גדולה?"

לא, הודינו, יש לנו משפחה ממש קטנה. חתונות אצלנו, כולל בני דודים שלישיים שמגיעים מחו"ל, מסתכמות ב-200 איש מכל הצדדים ביחד כולל שמונה שולחנות לחברים מהעבודה.

"אז איך?" תהתה, "איך זה שלא נפגשתן כבר בילדות, באירועים משפחתיים?"

ומיה הבת-דודה-בהפתעה שלי סיכמה: נו, את יודעת איך זה, אשכנזים... לא יצא.

אפרופו סופרמרקט:

מכירים את הקטע הזה של בקבוקי קוקה קולה שיש עליהם את השם שלכם או כינוי? אני יודעת שמדובר במשהו עתיק שכבר המון זמן רץ, אבל אני כמובן לא הבחנתי בו עד שזה ממש היה תקוע לי מול העיניים. ואיך אתם חושבים שזה נראה בהונגריה?

כן, אולי בגלל זה לא שמתי לב לזה. כי מי בכלל קולט שזה שמות המילים האלה.

והשוואת מחירים קלה: זה בסופרמרקט. מחיר הבקבוק: 3.40 שקל. כמה זה עולה בארץ? אני באמת תוהה. מעניין אותי אם מחירי קוקה קולה זהים בכל העולם.

קיץ זה עונת הטיולים, ובודפשט זה יעד ממש פופולרי מהארץ, כך שלהבדיל משבדיה, פה אני ממש זוכה לפגוש אנשים!

אז יום אחד קיבלתי מייל מבשמת, חברתי מהעבודה שלי בארץ (אחח, כמה כיף לומר מהעבודה שלי, גם אם מדובר במשהו לא ממש מעודכן כרונולוגית), שהיא מגיעה לבודפשט.

אמרתי לאופנוען: אתה זוכר את בשמת? פגשת אותה כאן.. ושם... ובמסיבה ההיא.. ופעם היא באה אליי לראות באפי...

האופנוען קטע אותי באמצע: היא רוכבת על אופנוע מיוחד?

אני: כן

האופנוען: אז למה את מסתבכת עם ההסברים האחרים? נראה לך שאני זוכר מסיבות? אני זוכר אופנועים.

מה שנכון נכון.

אקיצר, בשמת הגיעה עם חברתה רביד לביקור, ובהיותן בחורות צעירות וחופשיות ביקשו שניפגש במקום מגניב. נאלצתי אם כן לפסול את כל המסעדות/בתי קפה שאני מכירה שיתרונם הוא שיש להם פינת משחק והצעתי להן את הסימפלה, אותו פאב מגניב שהוקם על בניין מט ליפול ברובע היהודי הישן, ושבירה בו עולה שמונה שקלים לחצי ליטר. קצת יקר במונחים של בודפשט אבל הבלגנו.

היה ערב בנות כיפי! בעברית! יאי!

סימפלה בשעת ערב. (קרדיט: התמונה נגנבה מהפייסבוק של בשמת)

פינת הבישול:

הכנתי את סלט תפוחי האדמה הזה. הוא מוצלח. המלצה: לכו על חרדל גרגרים ולא על גרגרי חרדל, שלפחות במקרה שלי לא הוסיף המון טעם אבל כן הרבה חריפות. ועוד המלצה: טעמו השתפר אחרי כמה שעות (וגם החריפות התמתנה משום מה), אז כדאי להכין כמה שעות לפני שרוצים לאכול.

וגם, כבר איזה שבוע שהטמפרטורות כאן נעות בין שלושים לארבעים, שזה אולי צעיר ומגניב כשזה גיל של מישהו, אבל ממש לא מגניב במעלות. אם לא הייתי צריכה להאכיל עוד פיות כבר הייתי עוברת לתפריט המורכב משייק אבטיח ונענע חמש פעמים ביום, אבל אני עדיין צריכה להאכיל שלושה בנים, ואחד מהם ממש בוכה אם הוא רעב, ובאחד מהם אני מתכוונת לאופנוען. אז עברתי לארוחות קרירות וקלות. אבל כמה פעמים אפשר לעשות את אותו סלט פסטה/סלט ירקות בתוספת בורגול או קוסקוס/גספצ'ו/צזיקי? אז מצאתי את זה. פאנקייק מלוחים מוצלחים מאוד. הבלילה הבסיסית קלה מאוד, ואפשר בקלות לעשות אותה בריאה - אני עשיתי עם קמח מלא ונראה לי שזה יעבוד לא רע גם עם קמח כוסמין. וממש לא צריך הרבה שמן לטיגון.

ואני עשיתי את התירס והגבינה ואת הפלפלים והפטה, ושתי הגירסאות מוצלחות. ואז התמלאתי עיזוז ויעילות ולקחתי את שאריות סלט תפוחי האדמה מלמעלה והוספתי אותו לבלילה הבסיסית שלהם פלוס גבינה מגוררת, ויצא הכי טעים. מה שאומר שתרגישו חופשי להיות יצירתיים.

ואם למישהו יש רעיונות לארוחות קיץ קלילות להכנה ולאכילה רק תגידו.

ואז קיבלתי עוד מייל משמח: תופיננה מגיעה לעיר גם היא!

כמה מילות הסבר על תופיננה: פגשתי אותה לראשונה במפגש פיסגה עם קוקסטה וגנצו ועוד בלוגריות צמרת מישרא. אכלנו בראנץ' בגילי'ז בנמל. היא הייתה בהריון מתקדם, אני הייתי בהריון גם כן, אבל גיליתי את זה רשמית רק שלוש שעות אחר כך, עת חזרתי הביתה ועשיתי בדיקה.

הפעם הבאה שנפגשנו הייתה שמונה חודשים אחרי. היא ילדה, אני תפחתי, והוקם מועדון הקריאה. שהיה רעיון מצוין - בוחרות ספר, קוראות אותו, נפגשות לדסקס על נשנושים. רק שאיכשהו לא כל כך הצלחתי להגיע למפגשים - העבודה, ההריון (שבעיקר גרם לי לעצלנות) וכו. אז כשכבר הגעתי למפגש של מועדון הקריאה, לדסקס את נערה עם קעקוע דרקון, כבר הייתי בחודש שמיני וכולן פערו פה.

ואז כמובן לא יכולתי להגיע לכמה מפגשים, כי ילדתי והייתי בשוק איך אין לי זמן לכלום ואיך אי אפשר לשבת בבתי קפה בשקט ובכיף (בדמיוני שלפני ההריון חופשת לידה הייתה ישיבה ארוכה בבתי קפה כשהילד ישן בעגלה. פחח).

ואז חזרתי סוף סוף לקרוא ספרים, ומייד עברנו ללונדון.

לא נורא, מועדון הקריאה כנראה לא שכח אותי, כי תופיננה בישרה לי עוד לפני שהגיעה שהן שולחות לי מתנה. ועל זה נאמר - הן פשוט נשים מקסימות.

אז קבענו להיפגש בפארק במרכז העיר. כאמור - המקומות החביבים עליי בימים אלה כוללים פינת משחק. רצוי מגודרת.

למרבה המזל, אחרי כמה ימים ממש חמים, זכינו באותו יום ל-24 מעלות נעימות פלוס רוח קרירה. יום מעולה להיפגש בפארק.

תופיננה המהממת ישבה עם בעלה המהמם ובתה המהממת ובתה התינוקת המהממת ומייד שלפה חבילה מהממת מהתיק.

מועדון הקריאה שלח לי את זה שמימין, ואילו משמאל תופיננה תרמה לי את העותק שלה, ואמרה שהוא מעולה, וזה משמח כי כבר שמעתי עליו דברים טובים לפני - אז יאי!

וגם קיבלנו חבילת עוגיות מעשה ידיה, שזה משהו שתמיד אני רוצה כשאני קוראת את בלוגה.

והספרים הארוזים הם שני ספרי ילדים: מבוקשת: חיית המחמד המושלמת, שזכה פה להצלחה עצומה, ועוד ספר ילדים של אתגר קרת, גור חתול אדם ארוך שיער.

מהממת כבר אמרנו?

אבל המתנה זה עוד כלום, כי אחרי זה התברר שכולנו מחבבים את כולנו. בעלה של תופיננה היה פעם אופנוען והאופנוען היה ממש מרוצה ממנו. ואני גיליתי מה שכבר ידעתי, שתופיננה מקסימה. ואילו ננה, שטיפה גדולה מגומבוץ, שלטה ביד רמה בגומבוץ ובדובוש והוליכה אותם ברחבי הפארק מספסל לספסל בעודה אוחזת בשקית במבה ששניהם רצו. הייתה שיחה מעניינת והילדים שיחקו מעולה והיה מקסים.

וכמו שקוקסטה אמרה: לה יש שתי בנות, לך יש שני בנים, יום אחד עוד תהיה פה חתונת ישרא.

אפרופו ספרים:

לאחרונה סיימתי את חשד לשיטיון של מאיה ערד. אני לא יודעת מה לומר לכם. מצד אחד הספר קריא, מאוד. מסוג הספרים שמסיימים ביומיים, וזה כיף. מצד שני, כמו בספר הקודם של מאיה ערד שקראתי, לקראת אמצע הספר כבר לא יכולתי לסבול את הדמות הראשית שלו. וזה בעיה אצלי. אם אני לא מחבבת את הדמות הראשית, אין לי שום סימפטיה לספר.

ועוד משהו - על גב הספר כתוב שזה סיפור על הגירה. אבל זה לא נכון. הגיבורה אומנם היגרה מישראל לארה"ב לפני ארבעים ומשהו שנה, אבל הגירה היא בערך הדבר היחיד שאינו מטריד את הגיברת הנרגנת. הרבה דברים מטרידים אותה, יש לה הרבה הרהורים על הרבה נושאים, אבל הדבר היחיד שהיא מסכמת בערך במשפט אחד, זה העובדה שהיא מרוצה שהם עזבו את ישראל. אם הייתי צריכה לומר על מה הספר הזה, אז הוא לא על הגירה, הוא על הזדקנות. כי זה דווקא מופיע בכל הספר, הכל סובב סביב הגיל. הבעיות הרפואיות, המנטליות, אפילו שנאה לאנשים צעירים. אבל אני מניחה שפחות אטרקטיבי לכתוב על ספר שהוא על הזדקנות, וספר על הגירה מושך יותר קוראים מכל הגילאים.

ובערך הדבר היחיד שהזדהיתי איתו בספר - המספרת, שכאמור כבר ארבעים שנה לא בישראל, לא שמרה על קשר רציני עם הארץ, וכתוצאה היא ממש לא מעודכנת בעברית העכשווית. לכן, כשהיא פוגשת ישראלים צעירים, עולות בה תמיהות מוצדקות: למשל, למה יש כל כך הרבה שמות תואר בעברית, אבל כולם משתמשים רק ב"מדהים", "מהמם"*, ו"מזעזע". מה שנכון נכון, המילים האלה באמת סובלות משימוש יתר. ועוד מילה שהיא שכחה להזכיר: "הזוי". כל דבר היום הזוי. אני לא בטוחה שאנשים אפילו מבינים מה משמעות המילה כשאומרים את זה.

*הפוסל במומו פוסל, אני יודעת. אבל במקרה של תופיננה הם באמת מהממים

הה, כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה הרהרתי בצער שאין לי מספיק חומר על מה לכתוב. ויצא פוסט באורך הגלות פלוס השארתי עוד דברים לפוסט הבא. אסור להשאיר אותי עם זמן פנוי ליד המקלדת.