עדי בעולם

אני שוברת כאן שיא של עצמי ומפרסמת פוסט שלישי בחודש אחד, אבל  נראה לי הולם אחרי שהזנחתי את עמודת הספרים שאני קוראת בשנה האחרונה, לעשות כאן מן סיכום כללי של הכל ולפתוח את השנה עם דף חדש. פאן אינטנדד.

אז לפני שנה וכמה חודשים מצאתי את עצמי במצב מוחי קצת מאתגר, שלא איפשר לי להתרכז בכלום. להתחיל ספר חדש היה מעבר ליכולתי אז החלטתי ללכת על קריאה חוזרת של ספרים אהובים ומסיחי דעת.

דבר ראשון קראתי שוב את כל הספרים של מאיר שלו (חוץ משתיים דובים, כי לא הייתי צריכה עזרה בלבכות). סיכום: מאיר תעשה לי ספר.

אחרי זה קראתי את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם. סיכום: כמו שזכרתי, קריאה קלילה וחביבה.

אחרי זה קראתי את שנת הבשרים שלי. חלף עשור מאז שקראתי אותו ולא זכרתי כלום. סיכום: ספר מעולה וחזק. למה בעצם אני לא צמחונית? אה, כי לכי תמצאי קינואה ברוסיה. סתם, יש קינואה, אבל מדובר בהוצאה כבדה ומבחר מצומצם מאוד של אפשרויות. ולכי תשכנעי שלושה גברים בגילאים שונים לוותר על הבשר. אז לעת עתה אני נוקטת בצמצומי בשר בבית - אוכלים בשר פעמיים-שלוש בשבוע. זה זוכה למחאה מצד הקהל אבל הם מוזמנים לבשל בעצמם אם יש להם תלונות.

אחרי זה בחרתי בספרים שכל כך כיף לקרוא שלא שמים לב מה קורה סביבי - כלומר ספרים מושלמים להמתנה בתור ולאשפוזים. כך קראתי שוב את כל ההארי פוטרים, ואחריהם פצחתי בקריאה חוזרת של סדרת פנדורין של אקונין. סיכום: פחח, מי אני שאסכם את רולינג המושלמת, ואקונין, שחלף יותר מעשור מאז קראתי את הספר הראשון בסדרה ולכן היה כמו ספר חדש - מושלם. העביר לי בכיף את האשפוזים. (נגיד).

*הערה קטנה לסדר היום: יש לי את האקונין היחסית חדש, מרכבת היהלום (תודה יגאל!!!), אבל אני כל כך מתלהבת ממנו ומזה שברור לי שזו תהיה חוויה מצוינת, שאני שומרת אותו לתקופה מיוחדת.

 באיזשהו שלב הצלחתי לקרוא ספרים שלא קראתי לפני, אבל רק קלילים. וכך קראתי את ג'וג'ו מויס, כמו ללכת בדרכך. כמו  סיכום: קריאה חביבה בהחלט, טוב לסוגו ובהחלט מומלץ כמסיח דעת.

עוד ברשימת הקלילים: ספרי בלשות למיניהם. ביניהם היו קריאת הקוקייה של רוברט גלברייט (כלומר, ג'יי קיי רולינג), היה אומנם לא דומה בכלל להארי פוטר, אבל מעניין ונהניתי מתחושת הלונדון שעולה מהספר. את משחק סגור של פטרוס מרקריס, ספר בלשות יווני, הביאה לי גילה והמליצה, ובאמת היה ממש טוב. רק נגמר בסוף קצת פתוח ואין לי מושג אם יש עוד ספרים שלו. כמו כן קראתי את חשוב על מספר, שהוא לחלוטין ספר טיסה. היו עוד כמה ספרי טיסה למיניהם אבל אני פשוט לא זוכרת אותם.

אה, באיזשהו שלב קראתי את אשמת הכוכבים. מדובר בספר על נער ונערה חולי סרטן, ואין לו הפי אנד. התייפחתי ממש באיזשהו שלב.

האופנוען: מה את קוראת?

אני: על נער ונערה שיש להם סרטן

האופנוען (מזועזע): זה מה שבחרת לקרוא??

כן. דווקא ספר טוב. רק אל תבנו על שיפור מצב רוח בזכותו.

אחרי זה קראתי את ליל כל המכשפות, רק באנגלית. 600 עמודים שבהם גילגלתי עיניים אחת לשני עמודים. זה יוצא רק 300 פעמים גילגולי עיניים. אני מצטערת מיס קיטי, אני יודעת שאת המלצת על הספר (נדמה לי שככה בעצם הגעתי אליו), ובאמת היה קצת קסם סביב דמותו של מת'יו, בכל זאת ערפדים נאים ומגודלים עשו לי את זה מהיום שבאפי פגשה את אנג'ל, אבל בעיני היה מדובר בגירסה ערפדית של חמישים גוונים של אפור האיום, פשוט במקום סצינות סקס סצינות מכשפיות/ערפדיות. כל השתלטנות והאובססיביות הזו מצד בן זוג - למה זה נחשב רומנטי? זה נורא ואיום.

ולכן אין לי שום תירוץ למה אחרי שסיימתי את הכרך הראשון התחלתי גם את השני, אבל לפחות פה שב אליי קול ההיגיון, שברתי את העיקרון של עצמי והפסקתי ספר באמצע.

בשלב מסוים כבר חזרתי לקרוא ספרים כמו של פעם, וככה קראתי את הנערה מהדואר, שהיה מעניין, טוב אך מבאס.

ואז גיליתי שאפשר לקרוא ספרים בעברית בקינדל, מה שאיפשר לי ממש לקנות ספרים מישראל בעצמי. גיליתי את הוצאת תמיר-סנדיק (גילוי נאות: לפני עשור פגשתי את מי שהביאה את השם תמיר להוצאה, בשניים-שלושה מפגשי בלוגריות, כי היא בעצמה הייתה בלוגרית מהממת. אבל זהו, לא קיבלתי הנחה מיוחדת/משלמים לי אחוזים. בעצם לא בטוחה שצריך גילוי נאות) שגם מוכרים ספרים בעברית לקינדל וגם בוחרים ספרים מעולים. קראתי את כל מה שלא סיפרתי - מעולה!! סיפור בוגר ורגיש על יחסים בין בני משפחה. אחריו קראתי את הצרה עם עיזים וכבשים המקסים מקסים מקסים. באמת, אין מילים, ספר שכל כך נהניתי ממנו שאני ממש רוצה להמליץ. גם מצחיק, גם מעניין, גם מסר טוב בסופו. אחריו קראתי את הרוחות של בלפסט הקודר, אבל מעניין. ועכשיו מחכים לי בקינדל אליזבת' איננה ועוד אחד שאני לא מצליחה למצוא (?).

אני בטוחה שאני לא מזכירה כאן עוד הרבה ספרים, פשוט לא זוכרת והם לא על המדף - בשנים האחרונות אני משתדלת לא להשאיר ספרים אצלי אלא אם אני בטוחה שארצה לקרוא אותם שוב. אבל רציתי לסכם את מה שאני זוכרת עוד לפני שהם יורדים לתהום הנשייה של זכרוני. בגלל שהפסקתי לעדכן את עמודת מה אני קוראת בצד הבלוג כאן יוצא שלא זכרתי כלום ממה שקראתי השנה.

אה, רגע, קראתי גם את בית יעקוביאן, שהביאה לי שירה. ספר מעולה ומבאס את הישבן. אימרו תודה חברים שאתם לא גרים במצרים.

ומה אני קוראת עכשיו? או, במקרה הכינותי מם.

כן, איכשהו היה רגע שאמרתי לעצמי שעכשיו משהו קליל, ואז בחרתי ב-900 עמודים של דוסטויבסקי. יו קאנ'ט אקספליין דט. זה נקרא טיפשות.

בכל מקרה, אני בעיצומו ומקווה שבפעם הבאה שאני בוחרת ספר אני אזכור שקליל זה לא 900 עמודים המתרחשים בעיירה קטנה ברוסיה במאה ה-19 כולל פרקים ארוכים על מנזר ונצרות. נוט טו סלף.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה. הרבה ספרים, הרבה בריאות.

עוד נשארו לי הרבה מסיפורי אוגוסט, אז אני אנסה לסיים אותם לפני שיהיה כבר סתיו גם בארץ וזה ייראה מוזר לקרוא על זה.

אז קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה הציע לי האופנוען לעשות יום ספורטיבי. בשנה שקדמה לאוגוסט הזה הייתי די מושבתת ולא עשיתי כמעט ספורט בכלל. פחח, על מי אני עובדת, לא עשיתי שום ספורט נקודה, ושמחתי לחזור, בהדרגה ובאיטיות, לפעילות ספורטיבית.

אז האופנוען הציג לי חזון מהמם של כולנו שוכרים קיאק ענק וחותרים בכיף על פני אגם שלו. נשמע מקסים, אמרתי כן.

בין ההסכמה שלי לביצוע של הטיול החליט האופנוען לעשות כמה שינויים קלים בלי לתאם איתי. וככה, ביום המיועד מצאתי את עצמי לא על חוף אגם שלו כי אם על שפת הדנובה השוצפת. "חשבתי", אמר האופנוען בביטחון שהלך והתערער בעודו צופה בארשת פניי, "שאולי נשנה את הנוף, ובמקום להשתעמם על האגם נחצה את הדנובה לכיוון האי שם שאת רואה במרחק כמה קילומטרים מכאן במעלה הזרם, ואז נחזור".

נעצנו שנינו את מבטנו בנהר. הזרם היה כה חזק שקיאקים ששטו במורד הזרם חלפו ביעף מול עינינו בלי שהשייטים שישבו בהם בכלל הזיזו את המשוטים. נעצתי את מבטי חזרה באופנוען. "יהיה כיף", אמר בקול לא משוכנע.

אז שכרנו את הקיאק (יש מצב שזה היה קאנו. עימכם הסליחה על חוסר הדיוק). המשכיר של הקייאקים נאלץ להחזיק אותו בכוח לפני שהוא יעוף עם הזרם, וארבעתנו התיישבנו בתוכו. המטרה שלנו הייתה להגיע כמה קילומטרים נגד הזרם. התיישבתי בחזית הקיאק, שני הילדים באמצע, והאופנוען בסוף. היה ברור שאם הילדים יכניסו את המשוט שלהם למים הוא ייעלם מייד לבלי שוב, אז הורינו לילדים לשמור את המשוטים בתוך הסירה ופצחנו בחתירה מתואמת.

רבע שעה עברה עלינו בחתירה מאומצת. זה היה יום חם ושנינו כבר הזענו. "יופי", אמר האופנוען, "עבדנו ממש קשה, התחלה יפה". משוכנעת שעברנו חצי מהמרחק הסתכלתי אחורה לראות כמה רחוק המזח שבו שכרנו את הקיאק. גיליתי אותו במרחק מאה מטר מאחורינו. פאקן רבע שעה של עבודה ועברנו מאה מטר.

חצי שעה אחרי כבר הספקתי לפתח יבלת מהמשוט, לעבור קרקוף חלקי מאיזה עץ שצמח נמוך על שפת המים והאופנוען לא שם לב שהוא כיוון את הקייאק ישירות אליו, לעבור התקף לב קל כשחסידה ענקית יצאה מהעץ הזה ועפה מעל הראש שלי, וגם שקלתי לסמן אס או אס בלי שהאופנוען יראה לקיאק הבא שיעבור מולנו.

עצירה ליד מזח לנוח. אני מחזיקה את העמוד כדי שהקיאק לא יזוז ומנסה להסדיר נשימה, הילדים מחלצים עצמות על המזח, האופנוען מצלם

לא אלאה אתכם בשאר הפרטים המאמצים. בשלב שסיימנו לחתור והחזרנו את הקיאק כבר לא יכולתי להרים זרועות בשביל להוציא את הטלפון מהתיק. שלושה ימים אחרי כל הרמת זרוע מעבר למרפק הרגישה כמו הרמת עשרה קילו. "אולי זה היה קצת מאתגר מדי לפתוח בו את חזרתך לפעילות", אמר האופנוען בקול מהורהר. יו ת'ינק?

אחרי שהחזרנו את הקיאק וכבר ישבנו באוטו, קלט האופנוען שהוא איבד את הקהל וצריך לעלות מייד עם אטרקציה, ומייד הציע מסעדה ליד הנהר. זו מסעדה קטנה שמגישה רק דגים, או יותר נכון רק סוג אחד של דג - בקלה, אבל בעשרה סוגים שונים של תיבול. אתם בוחרים, הם מטגנים בתיבול הנכון.

בחרנו שולחן מתחת לעצים גדולים:

והזמנו את הדגים. התברר שזה די גדול, אז שתי מנות הספיקו בשביל כולנו.

היה טעים וממש מוצלח. כמעט סלחתי לאופנוען על הקייאק.

זהו. מסתמן שאספר לכם על ספטמבר באוקטובר. נתראה.

כשרק עברנו לבודפשט מנינו בקול את המדינות שנוכל לבקר בהן בלי צורך להזמין טיסה. חמש שנים חלפו, והגענו רק לאוסטריה, כמו זוג יקים טובים שתמיד חוזרים לאותו מקום. האמת, יש להודות, שאר המדינות נראו לי קצת פחות אטרקטיביות. כל הצד המערבי/דרומי של הונגריה גובל במה שאצלי בראש עדיין מכונה "יוגוסלביה", וזו מדינה שלא קיימת מהניינטיז בתכל'ס. באותה מידה, השטח הצפוני להונגריה היה מבחינתי "צ'כסלובקיה".

קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה באוגוסט החלטנו לנסוע לעוד מדינה, רצוי לטיול יום אחד. וככה הגענו לרעיון לנסוע לבירת סלובקיה. סקר קצר: כמה מכם יכולים לנקוב בשמה של בירת סלובקיה בלי ממש לחשוב/לגגל? אולי זו רק אני, שסובלת מטפשת בלתי נגמרת, אבל אני גרה במרחק שעתיים נסיעה מהמקום, ולקח לי רק שנתיים לקלוט שיש עיר בשם ברטיסלבה והיא בירה של מדינה.

אז סבבה, נוסעים לסלובקיה. כמו שכבר הבנתם, המידע שהיה לי על העיר היה, ובכן, אפס. מייד פניתי לגוגל, ושם גיליתי שיש המון דברים לראות בברטיסלבה. מצאתי איזה בלוג עם פוסט על דברים שחייבים לעשות בברטיסלבה, והפוסט מנה כמות מרשימה של מקומות מעניינים. ככה יצא שבניתי את הרשימה הבאה:

חונים באיזו קניון חדש ("המקום הכי מעודכן וחדש! כדאי לראות")

יוצאים ממנו בהליכה לפארק שהוא אחד העתיקים ביותר באירופה ("חובה לצעוד ולבחון את העצים העתיקים והספסלים העתיקים")

משם לגשר המכונה גשר העב"מ, על שום המגדל שעליו שבראשו מבנה דמוי חללית ("למעלה יש מסעדה")

חוצים את הדנובה על הגשר, מגיעים לאיזה מדרחוב עם פסלים ("כולם מעוצבים עם איזה קטע מצחיק כדי לשעשע את העוברים והשבים")

ואז מגיעים אל העיר העתיקה, שמאוד שווה לטייל בסימטאותיה ("נשמרו מהתקופה הבארוקית בלה בלה בלה")

מגיעים שם אל מגדל השמירה היחיד (שער מיכאל) שנותר מהתקופה

חובה לעבור בכיכר העיר המרכזית ורואים את בית העיריה ("מופעים בשעת ערב")

חוצים את הדנובה בחזרה על הגשר השני ששכחתי את שמו

וכו. היו עוד איזו אטרקציה או שתיים אבל חוץ מהטירה שנמצאת קצת מחוץ לאזור וכנסייה שצבועה בצבע כחול שום דבר רציני.

אז משוכנעים שיש לנו ביד טיול ליום שלם יצאנו לדרך. כשהתקרבנו לעיר ניסינו לשים את הכתובת של הקניון בג'י פי אס כי תיכננו לחנות שם, אבל לפני שסיימתי להקליד את השם של הרחוב - כבר היינו בקניון. מתברר שברטיסלבה היא עיר קטנטנה, ויש כביש ראשי שפחות או יותר מוביל להכל. כמה קטנטנה? ובכן, במשך היום הזה עשינו את כל המסלול שלמעלה, ואחרי שעה וחצי סיימנו. אז למי ששוקל לנסוע לברטיסלבה - הממ, יום אחד יספיק.

אז חנינו בקניון החדיש Aupark ויצאנו ממנו לסיור בפארק שגובל בו. אכן, פארק עתיק, עצים עתיקים וכו. הגענו לגשר עם מבנה העב"מ וגילינו שבכל המקומות שתיארו אותו שכחו לומר כמה הוא מכוער. אבל חצינו אותו אל הצד השני ולפני שמיצמצנו כבר היינו במדרחוב/העיר העתיקה. אכן, ראינו פסלים משעשעים, אכן, ראינו מבנים. חביב, אין מה לומר.

(צילומים: האופנוען)

הרחוב שמוביל אל מגדל השמירה העתיק, שער מיכאל. אתם רואים את המגדל ברקע.

בשלב הזה החלטנו לאכול צהריים. כיוון שהכל מסביבנו היה מלכודות תיירים, כל מיני מסעדות שהכריזו על אוכל סלובקי מסורתי בשלטים גדולים באנגלית, החלטנו שאנחנו לא ניפול למלכודת הזו ולכן יצאנו לסיור חיפוש מסעדה שתעשה לנו את זה. עשרים דקות אחרי זה כבר גווענו ברעב, הנמכנו קצת את הסטנדרטים ונכנסו לאיזו מסעדה שישבה במן פטיו בין בניינים ונראתה מקסים. עיון בתפריט שלה גילה לנו שבעצם נכנסנו לבדיוק מה שניסינו להימנע ממנו, מלכודת תיירים. בתפריט לא היה דבר אחד שחשקנו בו, אבל הילדים היו במצב של עוד שנייה טנטרום על רקע רעב, וגם האופנוען החל להתלונן על חולשה, אז הזמנו שלוש נקניקיות עם חמוצים. התברר שזה נקניקיות כבושות, שמוגשות חיוורות וקרות. זה יירשם בהיסטוריה בתור הנקניקיה הראשונה אי פעם שהילדים סירבו לאכול אחרי ביס אחד, וגם האופנוען השאיר בצלחת. אז לגבי הקוויזין הסלובקי - אל תמהרו לקנות כרטיסי טיסה.

משתוקקים למחוק את הטעם של הנקניקיות החלטנו ללכת על בירה, כי בירה צ'כית, סליחה, סלובקית, זה בד"כ מצוין. היו כמה פאבים שנראו מעולה והחלטנו להתיישב באחד כבר לקראת הדרך חזרה לאוטו. הזמנו בירה מקומית. האופנוען קיבל משהו מהמם, בירה עם טעם וצלילות מושלמים, ואילו אני - אפרופו טפשת - הזמנתי בירת לימון ועל כן עכשיו אני יכולה לומר לכם לא לנסות את זה. גילינו שזה המקום שהיינו צריכים לשבת בו מלכתחילה - היה שם אוכל שנראה מבטיח ועלה חצי מהנקניקיות האיומות. הלכנו על זה.

כמו שאפשר לראות, הבירה של האופנוען הייתה הרבה יותר אטרקטיבית.

יצאנו משם עם הבטחה לילדים שיקבלו גלידה וכמה מטרים משם גילינו מקום שמציע לעשות את הארטיקים שלכם לבד. כלומר, הם נותנים לכם מראש ריבוע גלידה קוקוס שהם עשו לבד כבר תקוע על מקל, אבל משם הדרך פנויה לדמיונכם. מתחילים בטבילה במעיין שוקולד:

ואז בוחרים את התוספות. זה היה מקום מעולה וכולנו ישבנו שם והתעלפנו מכמה טעים זה. המחיר, אגב - שלושה יורו לארטיק. ממש לא נורא.

הארטיק של אחד הילדים אחרי שהוא הצליח לבחור את כל הסוכריות הכי מלאות סוכר וזבל תזונתי. יש גם דברים שווים יותר לשים על הארטיק.

בקיצור - ברטיסלבה נחמדה לביקור, אבל לא הייתי טסה במיוחד. אם אתם במקרה בווינה ויש לכם הרבה זמן, אז מדובר בנסיעה יחסית קצרה ואז אולי שווה. למרות האמור לעיל אנחנו נחזור - לא עשינו את הסיור בטירה וזה נראה טירה די מרשימה, ובנוסף, ובכן, הארטיק. יאממ.