| 6/2010
פרידה.
אני יושב בחוץ, מתחת לעץ, על אבן לבנה. רוח קרירה משחקת לי בשיער, ואני מנסה לקרוא, אבל זה לא ממש עובד. משמאלי ילדים משחקים ואנשים נכנסים ויוצאים מתוך מכולת קטנה.
לפני שלושים דקות היה לי דה ז'ה וו. הייתי בחדר קטן עם פוסטרים על הקירות, ומישהי הסתכלה רחוק. ידעתי מה היא הולכת להגיד לפני שהיא אמרה את זה. זה היה מוכר בצורה מטרידה.
ועכשיו אני כאן, חושב. אני פורש מולי את עצמי, ובודק לראות מה בדיוק אני מרגיש.
בהתחלה יש רק ריק כזה. לא הלם, לא הפתעה. ידעתי שזה לא נורא עובד בנינו, אפילו שניסיתי. זה מרגיש מוזר, להכיר את זה. כאילו שקראתי את סוף הסיפור מראש. אני מסתכל אחורה, ופורש את החודשים האחרונים לפני. נהנתי, ואהבתי אותה, אבל אני לא מצליח לייצר געגוע, או היכרות. אני מסתכל עלינו במיטה, מחובקים לפני ואחרי, ועדיין מרגיש ריק. אני חושב על טיולים בחוץ, על יציאות, ולא מרגיש כלום. אני חושב על כל הפעמים שישבנו וראינו טלוויזיה, ואני יודע שזה לא יחסר לי.
פתאום, הפרידה הזאת לא נראית כלכך גרועה.
ואז אני מוצא את זה. אני מסתכל על פיינל פנטאזי, ופתאום יש לי צביטה בלב.
"Fascinating!" אני אומר בקול.
אני מרים את הזיכרון הזה, ובוחן אותו לעומק, ובאמת יש שם את כל הרגשות האלו שאני אמור להרגיש. יגון, ועצב, וכאב, וכמיהה. הנה הכאב, הלב השבור. אני תוהה לרגע למה זה שם, ולא בשום מקום אחר, ומבין שהמשחקים האלו ששיחקנו ביחד הם הדבר האחד שהצלחנו לייצר שהיה של שנינו. משהו פיזי בעולם שאהבנו ביחד ולא עשינו כל אחד לחוד, לפני שהכרנו.
וכשאני מבין את זה, זכרונות אחרים מתחילים לשטוף אותי.
אני חושב עליה בוכה, ומבין שאף פעם בעתיד אני לא אוכל לחבק אותה ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר, והלב שלי נשבר, עוד קצת.
ואני חושב עליה צוחקת, ואני מבין שאני לעולם לא אוכל שוב לחבק אותה כשהיא מצחקקת ולחלוק איתה אושר כזה, פשוט ושלם ומוחלט, ושוב אני מרגיש צביטה בלב על אינסוף שאבד.
ואחרי שמצאתי את הרגשות האלו, אני נותן להם לשטוף אותי, אני מרשה לעצמי להרגיש את היגון, את האובדן. אני עוצם את העיניים, ומרגיש הכל.
ואז אני משחרר את הרגשות האלו אל היקום. מה שהיה, היה. אני אזכור אותה לנצח, אני אוהב אותה לנצח. אני מקים לקשר שלנו מצבה יפה בתוך הזיכרון שלי, ואני ממשיך הלאה.
האוטובוס מגיע, ואני עולה עליו, ואני מסתכל מסביב על עוד ישוב קטן שאני רואה בפעם האחרונה. אני יודע שאני לא אחזור לכאן עוד, אני יודע שאני לא אחזור אליה עוד. אני מאחל לה אושר, ואהבה, וכן הלאה עד שהדלתות נסגרות ואני נוסע משם, אל עתיד לא נודע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
