את הפוסט הזה אני כותבת מתוך שעמום ותו לא.
השביתה הזאת מתישה את הנפש.
מזמן כבר איבדתי את החשק והרצון לכתוב בבלוג.
חלק מהסיבות לכך היו הקוראים, התחושה שתוקפת אותי לאחר הכתיבה, חוסר מימוש.
הקשר שהיה לי נגמר אחרי שבוע וחצי, אני סיימתי אותו.
הרגשתי בודדה, המרחק הרג אותי ולא הייתה השקעה מהצד השני, אז נגמר.
נמאס לי להיות לבד,נמאס.
אני רוצה לצאת, לנשום אווירה שונה, בוגרת יותר.
אני רוצה פשוט ללבוש את הנעליים היפות שלי, לשבת במקום נחמד עם מוזיקה ואווירה טובה, לשתות בירה טעימה ולנהל שיחה עם אנשים מעניינים.
ושוב הפחד הזה שמשתק אותי, אפילו עכשיו, כשאני אדם שונה, שוב לבד בארץ ד"א.
כן, היא נסעה שוב, לחצי שנה אולי יותר.
"כבר עשית את זה בעבר" , אמרתי.
"כן, אבל הפעם זה אחרת" היא ענתה.
הבנתי אותה והיא אותי, נדיר.
ישראבלוג הוא לא אותו מקום שהיה פעם, לפני 3 שנים.
הכול כאן מזוייף ומאולץ, נדירים הם הגולשים המקוריים בכוונתם.
לילה טוב 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
