"דולצ'קה! ברגע שנולדת, אמרו הרופאים והאחיות וכל מי שהיה באזור שזאתי, יש לה קלאסה וסטייל ופאסון ושיק"

וואו, כמה מוזר להכנס לבלוג הזה, לקרוא קטעים ישנים ולהבין שבזכות האנונימיות של פעם (לפני עידן הפייסבוק) יכולתי לחשוף את כל הרגשות שלי עד הפרטים הכי קטנים ואפלים... היו אלה זמנים שאי אפשר היה למצוא אותך בקלות והבלוגספירה היתה קהילה מצומצמת למדיי.

לכן החלטתי להעביר את כל הפוסטים שלי לטיוטה. קראתי כמה מהם וקצת צבט לי בלב. צבט לי על האכזבות שחוויתי, אהבות גדולות שעכשיו נראות לי כבדיחה ו'מי זוכר את האנשים האלה' ובעיקר המון השתדלות להפוך את החיים שלי ל'עסיסיים' אפילו שלמיטב זכרוני הייתי ילדה ממש טובה.

מצחיק לקרוא את כל הדברים שהטרידו אותי פעם... ואיך היום אני במקום אחר. כל כך טוב וטהור וכיפי...

אני נשואה באושר לאהבת חיי, שעליו כתבתי כל השנים ההן...

יש לנו כלבה קטנה ומתוקה, דירה יפה במרכז לונדון ויש לי עבודה טובה ומספקת שאני מתה עליה. וכמובן - חברים קרובים ומדהימים. כי עם השנים מנפים את כל אלו שלא עושים לנו טוב...

אז לקרוא את הקשיים שלי, החוויות או התובנות בתור נערה ובחורה צעירה עשה לי קצת עצוב. 

אולי אחזור לכתוב, ממש התגעגעתי. לא לכתיבה (כי זה לא שניחנתי בכישרון או משהו), אלא לתיעוד. בא לי לתעד את החיים שלי. במיוחד בתקופה כל כך כיפית כמו זו שאני נמצאת בה כרגע.

נראה, אולי דול-פייס תשוב...