אנקדוטות בלשניות על עברית ישראלית

בתהליך שקרוי אנקליטיזציה, ושבמילה יותר עברית אולי אפשר לקרוא לו היתמְכוּת, מילת השאלה "מה" פעמים רבות אינה נושאת טעם (או לפחות לא טעם ראשי) ולכן נדבקת למילה שאחריה מבחינה פונולוגית, כלומר מבחינת ההגייה.

כך היא מאבדת את מעמדה כמילה (פונולוגית) והופכת ל"נתמך", יענו clitic, ולמעשה מילת השאֵלה הפכה לתחילית שאלה (כלומר מוספית שבאה לפני המילה שהיא נדבקת אליה).

נדמה לי שזה קורה בעיקר כשהיא באה לפני שמות עצם ("מה המצב?") או מילות יחס, ופחות לפני פעלים (כמו "מה רצית להגיד?").

כמובן שבגלל שהכתב שלנו יותר שמרני מהדיבור, הוא לא משקף את ההיתמכות של "מה", ולכן היא נכתבת עדיין כמילה נפרדת. אבל את התופעה אפשר לראות יפה גם בכתב בקהילות בעלות כתב יותר מתירני.

בימינו - פקצית: ממצב (מה המצב), מניינים (מה העניינים), משלומך (מה שלומך) ועוד ועוד.

בעברית מקראית - ישעיהו ג 15: מַלָּכֶם (מַּה־לָּכֶם) תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ; נְאֻם־אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת.