נולדים, חיים, חושבים מדי פעם, תוך כדי מתים.
i haven't lost my mind...i know exactly where i left it
|
| 12/2007
כמה שאת דומה לה.
חמימות חונקת מציפה את המקום, ומבעד לדלתות הזכוכית הגשם מכה את ההולכים.
נשימה עמוקה וצריבה קלה, אני נועצת מבטים בקמטים שלך.
כמה שאת דומה לה.
הדרך בה את מניחה את היד על הבטן, ומזכירה תמיד שיהיה טוב.
כמה את דומה לה כשאת קוברת את צחוקך בידיך, במטפחת מרופטת.
כמה את דומה לה, כשסרטוטי קמטייך לא מצליחים להסתיר את יופייך.
כשאת נאנחת בכבדות ומחייכת ופולטת "לכו הביתה, אל תדאגו אני אסתדר".
מציפים אותי גלי רגשות שחשתי בעבר. בגיל 14.
שהתקבצנו ליד הקבר שלך בוכים. אני עוד לא הצלחתי לבכות.
את צעקת "אמא אל תלכי, אני לא רוצה להשאר לבד".
קשה היה לי לעכל את המצב. הכל היה זר והפרצוף המרגיע שלה היה עטוף בבדים.
כמה את דומה לה, לאדם שאני כל כך מעריצה.
מחרפן אותי לראות אותה בך, כי אני יודעת שהעיניים הם לא אותן עיניים.
וזו לא היא באמת. גם הריח טיפה שונה.
ואת לא באמת חזקה כמוה, והיושר וההגינות מעולם לא היו מנת חלקך.
אבל סתם להחזיק לך את היד בבית החולים, ביום שישי בערב..
והמגע מרגיש לי מוכר.
וכמה שזו חמימות בוגדנית.
וכמה שמעבר לדלתות כל כך קר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
