הטור

בטור צנוע זה, ניסיתי, יותר מפעם אחת, לבחון את המתנחלים מול מדינת ישראל. הן כחלוצים שליחים, הן כמורדים בסמכות, הן כציבור ערכי יוצא דופן, אך בעיקר - כקבוצה מונוליטית. וזו הייתה טעותי העיקרית.

בקרב המתנחלים יש התפלגות רצינית בין רבנים שונים, יישובים שונים, לאומים שונים, ובעיקר - בין השקפות שונות. זו תהיה טעות גדולה לחשוב שכל המתנחלים הם מתונים וזהירים, או להיפך - שכולם "בנים חורגים למדינה". זו טעות גדולה להתייחס אליהם כקבוצה אחת, בלתי ניתנת להפרדה. מכאן אנו מוסיפים עוול על חטא - גם מוציאים אותם מביתם, וגם דורשים מהם להישאר בזהות פלקטית, שטחית ורדודה.

בין המתנחלים ניתן למצוא את תושבי עפרה ואלקנה, וגם את תושבי אריאל. אפשר להבחין במחנות "עוצו עצה ותופר", ואת מחנות "באנו להתנחל בלבבות". בהקשר של ההנתקות - ניתן להבחין בין אלו שאומרים "נתנגד באופן אלים", באלו שאומרים "נתנגד באופן פאסיבי", באלו שאומרים "לא נתנגד, אך לא נתפנה מרצון", באלו שאומרים "נלך בשמחה" ועוד כהנה וכהנה.

למה חשוב לומר דברים אלה, שאמורים להיות ידועים? משום פעולות המחאה שיצאו מכלל שליטה. חסימת הכבישים ההמונית של השבוע שעבר זכתה לפירסום ולהשפעה רבים מאוד, אף שנדרשו רק כמה עשרות אנשים על מנת לבצעה. אך רוב האנשים שנתקעו בפקקים לא חשבו "אוף, שוב הגרעין הקיצוני התעורר". יותר סביר שהם חשבו "אוף, המתנחלים האלה". פחות סביר שהם חשבו "צריך לעצור את המתפרעים". יותר סביר שהם חשבו "צריך לשבור למתנחלים ידיים ורגליים". החתימה של 1000 איש על הרצון לעבור לניצנים, דהיינו, הסכמה להתפנות מרצון, לא זכתה לפירסום של חסימת הכבישים.

כבר קראו בעבר אל הקבוצות הקיצוניות הללו מגווני הקשת הפוליטית - לא למרוד, לא להסית, לא להפוך ל"בנים חורגים". הנימוקים נעו ממקומות שונים, אך נימוק אחד לא עלה בדרך כלל. אם זה אברי רן שמכה פלשתינים ליד כפרו, או עשרות מתנחלים מהיישוב יצהר שחוסמים את תנועתם של כוחות הבטחון - חלק גדול בציבור לא מסוגל להבחין וגם לא רוצה להבחין בינם לבין שאר המתנחלים. נוח לו יותר לראות את הקבוצה הזאת כגוש. אם זה החלק בציבור שמתנגד להנתקות, אז כגוש ערכי, חלוצי, "מלח הארץ". אם זה החלק שתומך - אז כמופרעים אלימים פונדמנטליסטיים בעלי חזון משיחי.

כאשר אירועים אלימים מבוצעים על ידי קבוצות קיצוניות, את רוב הציבור זה לא מעניין אם מדובר רק במיעוט. מעניין שמדובר במתנחלים. המתנחל שמבצע פעולת מחאה אלימה למעשה בוחר לא רק עבור עצמו, אלא עבור כל תושבי גוש קטיף. את רוב הציבור המתנחלים יפסידו אם לא יצליחו להכריע בויכוח הפנימי ביניהם ולהיאבק בתכנית במתינות. הציבור הזה עשוי להצטרף לכרזה של גוש שלום ולומר: "אין לי אח מתנחל".

בעת הויכוח על אישור הסכם סיני, נשא מנחם בגין ז"ל את הדברים הבאים:

כ-4 שנים וחצי נמשך השלב הנוכחי בעימות עם הפלסטינים. אין צורך לתאר כאן מה גרם לעימות, מה גם שאין הסכמה על כך. יש צורך להסתכל על מטרות הלחימה כפי שהוצגו לציבור ולבחון האם הן הושגו.

במהלך העימות (ובעיקר מ2002 והלאה) הוצגה שוב ושוב המטרה של "צריבה תודעתית". הן הרמטכ"ל היוצא והן הראש הממשלה הציגו את האינתיפאדה כנסיון של ערפאת לצבור כח מול ישראל - או לשם חזרה למו"מ מעמדת ניצחון (מה שיאפשר לו 'להכתיב' הסכם), או לשם כפיית מהלך חד-צדדי על ישראל. מטרת הלחימה, כך הוסבר, היא לגרום לפלסטינים להבין כי לא יוכלו להשיג הישגים מדיניים בישראל באמצעות כח, אלא רק באמצעות מו"מ.

האם היו אלו דברי אמת? בחלקם. אכן, הנסיון ליצור שבירה פסיכולוגית הוא שבלט בפעולות שעליהן החליטו הקברניטים. יעדים רבים נבחרו לא לפי התרומה הישירה שלהם לטרור כנגד ישראל, אלא לפי ההשפעה של פגיעה בהם על הציבור הפלסטיני. הרס מערכות השלטון של הרשות הפלסטינית דווקא סייע לטרור (שכן העלה את כוחו של החמאס), אך מצד שני - יצר תחושה של התמוטטות ואנרכיה בחברה הפלסטינית. יש לציין כי היו גם מניעים נוספים ללחימה, עליהם לא דיברו הקברניטים בקול רם. הרצון להרחיב את ההתנחלויות במקביל ללחימה בלט בעת הקמה של אלפי יחידות דיור בשטחים. בנוסף לו, בלט הנסיון להחליף בכח את ההנהגה הפלסטינית ולנסות להכתיב לה מי ישלוט.

מטרות הלחימה לא הושגו באופן מלא. אכן, ניכרת עייפות בצד הפלסטיני מהתמשכות העימות. עייפות דומה ניכרת גם בצד הישראלי. מול זאת, יש לזכור כי עמדות החברה הפלסטינית בנוגע למו"מ עם ישראל לא השתנו באופן דראסטי. מרבית הפלסטינים עדיין חושבים כי הטרור קידם אותם. מרבית הפלסטינים לא יסתפקו במדינת קנטונים. מרבית הפלסטינים לא יוותרו על הרצון להחזיר את הפליטים לישראל. מצב זה (עייפות מהלחימה מחד, ואי חפיפה מבחינת עמדות מדיניות מאידך) יצר את הואקום המדיני שאותו תכנית ההנתקות ניסתה למלא. בשתי דרכים אפשר להסתכל על תכנית זו: כתכנית לעיכוב תהליך מדיני, או כתכנית להתנעת תהליך מדיני.

הדרך הראשונה היא זו שהציג עו"ד דב ויסגלס בראיון המפורסם בעיתון "הארץ". תכנית ההנתקות היא רצון "להכניס את התהליך המדיני לפורמלין... עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים". הדרך השנייה הוצגה על ידי מרבית מנהיגי השמאל בשנה האחרונה, אשר קראו "לצאת מעזה ולהתחיל לדבר". רק לאחר ביצוע התכנית נוכל לדעת איזו גישה ניצחה - זו שביקשה להתנתק על מנת להתנתק, או זו שביקשה להתנתק על מנת לדבר.

אך האירוע החשוב ביותר של השנה האחרונה הוא דווקא מותו של ערפאת, שיצר שינוי בהנהגה הפלסטינית. ערפאת הוצג, בשנים שלפני האינתיפאדה הראשונה, גם בתור "הבעיה הפלסטינית" וגם בתור הפתרון לה. בגלותו הארוכה ובישיבתו הממושכת בבתי כלא (בסוריה, במצרים, בירדן) סימל את הגורל הפלסטיני. ההתנתקות האמיתית החלה בנובמבר, כאשר ערפאת מת ואבו מאזן, הידוע כמתון בהשקפותיו, החל להסתמן כיורש.

עלייתו הזהירה של אבו-מאזן אינה מבטיחה כי התרחשה באמת "הצריבה התודעתית" שעליה דובר. ארגוני הטרור דווקא חיזקו את אחיזתם בחברה הפלסטינית. הקמצנות הישראלית כלפי אבו-מאזן (במחוות הומניטריות, בשיחרור אסירים, ביציאה מערים פלסטיניות)בהחלט פוגעת בו ומקצצת את כנפיו עוד לפני שהייתה לו אפשרות להמריא. בולט האיום של התפרצות מחודשת של הטרור, שכבר החלה בחודש שעבר.

נדרשות שתי "צריבות תודעתיות" על מנת שהעימות הזה ייפסק. לא מספיק שהצד הפלסטיני ישכיל לצאת מ'קורבניותו' ויחזור לשיטות דיפלומטיות להשגת יעדיו. גם הצד הישראלי נדרש להבנה - הבנה כי זהו אינטרס ישראלי לתמוך ברגיעה. זהו אינטרס ישראלי לתמוך באבו-מאזן יותר מכפי שנעשה היום, שכן נפילת אבו-מאזן לא תוביל לעלייתו של דחלאן או רג'וב או יונות צחורות כגון סרי נוסייבה. סביר יותר שנפילת אבו-מאזן תוביל גם לנפילה של הפת'ח, שייתפס כארגון שלא יודע לספק את הסחורה.

הדיבורים האחרונים שנשמעו בתקשורת על "חידוש הלחימה" פוגעים בשותפיה המדיניים של ישראל ובבטחונה. הרמזים על "כניסה מחודשת לעזה" מעלים שאלה מעניינת - מדוע בכלל יוצאים מעזה אם למחרת רוצים לחזור לשם? הנסיונות החוזרים ונשנים לטרפד כל התקדמות מדינית מעלים ספק בנוגע למניעים האמיתיים של ראש הממשלה ושר הביטחון.

אם יימשך חוסר האחריות מצד כמה מנהיגים בכירים במערכת הביטחון, אנו עלולים למצוא את עצמנו ממשיכים בעימות ומחמיצים, פעם נוספת, הזדמנות ליציאה ממנו.