תמיד היה קשה לי לכתוב מתוך חובה. כתיבה בשבילי היא תחביב ואני לא רוצה להיות תלויה בהוראות חיצוניות. זה משהו שצריך לבוא מבפנים. הבלוג הזה כידוע או לא כידוע הוא משימה שקיבלנו במסגרת המחלקה לתקשורת. אמנם לא נתנו נושאים ספציפיים לכתיבה, אבל יש כמות מסוימת של פוסטים שצריך לכתוב, וגם מסיבה כזו או אחרת יש הרבה יותר מודעות למה שאני עומדת לכתוב. אני לא יכולה לכתוב כל דבר בכל נושא כי אני עומדת לביקורת גדולה יותר מאשר בבלוג רגיל. 

אז מה עושים? מדחיקים את העובדה שיש מישהו שצופה. מדחיקים את העובדה שזו משימה. אני מנסה לכתוב הכי טבעי שאפשר בתקווה שבסופו של דבר אני אקח מכאן כמה מיומנויות כתיבה שחסרות לי. אולי אצליח לעניין קהל יעד אחר מבדר"כ. מי יודע? בסך הכל מדובר במשהו חיובי, קיבלתי משימה לעשות משהו שאני עושה כבר ממילא ללא משימות. זה הרבה יותר נחמד מאשר לגשת לספריה ולהכין עבודה כתובה.

אולי הפוסט נשמע קצת מבולבל, קצת פחות מושקע. אבל אני קצת עייפה אחרי יום לימודים. 

עד הפעם הבאה. 

רשתות חברתיות זהו תחום מרתק בעיניי. אם בחיים האמיתיים אנחנו מצנזרים מחשש לביקורת של הסובבים אותנו, הרשתות החברתיות או חלקן בכל אופן מאפשרות לנו להתנהג בצורה חופשית וכמעט חסרת צנזורה.

בלוגים נכתבים בעילום שם ברובם ומאפשרים לאנשים בכל הגילאים לחשוף תחושות, מחשבות ורעיונות באופן שאולי לא יתקבלו בצורה חלקה בעולם האמיתי. ההתנסחות פחות רשמית מכתבה עיתונאית רגילה וכך נוצרת הזדמנות להביע כל מה שעובר לכותב בראש. הבחירה מה להביע ומה לא יוצרת את אופי הבלוג וכך מתחברים אל הבלוגר אנשים אשר מתעניינים באותם נושאים או חוו חוויות דומות במהלך חייהם וכו'. השאיפה היא שיותר קוראים יעברו בבלוג ותצליח להשאיר רושם חזק מספיק על מנת שימשיכו לקרוא אותך. מה שהתחיל כיומן אישי נחשף בפני כל, ואם כבר נחשפת אז לפחות שיאהבו אותך.

בטוויטר ישנו גם הגורם של האנונימיות אך ההתנסחות צריכה להיות קצרה וקולעת. אם לא הצלחת להתנסח ב-140 תווים כנראה שזה לא המקום עבורך. הפוקוס הוא על מספר העוקבים. מי שיש לו יותר עוקבים הוא צייצן טוב יותר. חד וחלק. יש כאן גם שאלה של איכות הציוצים, אבל מה שחשוב בעיקר זה עניין של כמות.

בפייסבוק, כמות הלייקים שאתה מקבל ומספר החברים שיש לך (את חלקם אתה בכלל לא מכיר) גם תופסים מקום חשוב באשר לכמה אתה נחשב בתוך הרשמת החברתית

האינסטגרם, הכוכב העולה של הרשתות החברתיות, מראה לנו את אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא שזו פלטפורמה שמציגה תמונות.

כאן נכנס העניין של האגו לתמונה. אותם מקומות שהיו אמורים להיות מקומות להבעה עצמית הפכו להיות לפלטפורמות לאיסוף מעריצים. יותר גדול- יותר טוב. יותר המוני- יותר איכותי. מתחיל להיווצר מרדף אחרי אנשים שיעריכו את יצירותיך המסתובבות ברשת. עוד עוקב, עוד לייק, עוד מנוי בבלוג, עוד ריטווט, כל אלה מנפחים את האגו עד שהיצירתיות נדחקת לפינה ואתה מנסה להתאים את התכנים לקהל רב יותר על חשבון תכנים שיכולים להיות איכותיים, מעוררי מחשבה וביקורתיים. הרצון שלנו לפידבק מיידי על הדברים שאנחנו כותבים מסיטים את תשומת ליבנו מהדברים שהתכוונו לכתוב.

האם זה ימשיך ככה או שיום אחד נתפכח? זו שאלת השאלות. אני מניחה שאת התשובות אוכל לכתוב לכם בעוד כמה שנים.

מה אתם אומרים? אהבתם את הפוסט?