| |
החיים בשטוקהולם, שבדיה. הגיגים, הזיות וסתם תהיות. |
 כינוי:
Ford Prefect בן: 46 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 ט.ל.ח
ושוב אותו פזמון. כמו שכבר ראינו פעם ופעמיים ושלוש, ישראל מצליחה לקחת סכסוך בינה לבין השכנים ולהפוך אותו לסכסוך עם העולם.
נכון, בשבועיים האחרונים היו הפגנות, זעקות, מחאות ושאר ירקות. אך רובם המוחלט של אירועים אלו אורגנו על ידי אירגוני אנרכיסטיים/שמאל קיצוני/ימין קיצוני/יוצאי מדינות ערב/מוסלמים שלהם אג'נדה אנטי ישראלית מובהקת ללא כל קשר למבצע בעזה. אפשר לקרוא להם "אופורטוניסטים של דם".
אבל, וכאן האבל הגדול, גם רוב הציבור במערב, הציבור השקט, זה שביום יום (ואף בימים בהם החדשות מלאות בסיפורים על עזה, ילדים מתים ובתים מתפוצצים) לא ממש משתין (סליחה על הביטוי) לכיוון של עזה ומקסימום חושב לעצמו "נו, עוד פעם הנייטיבז במזרח התיכון עושים בלאגן", גם הוא נרעד כאשר הוא רואה את התמונות וקורא את הכותרת: ישראל תוקפת בניין של האו"ם.
נכון, הם יורים עלינו משם, נכון, הם מפירים פחות או יותר כל חוק בין לאומי שקיים (וכמה שצריך להמציא) בכל הקשור ללוחמה. כשהם משחקים מלוכלך זו עלייה בסטנדרט וכל שאר הסופרלטיבים (המוצדקים ברובם) שאנו מעניקים לחמאס ולאירגוני הלווין שלו אכן נכונים. אבל!
וכאן בא האבל הגדול - כשאנחנו מתעלמים מהעובדה שעלינו כמדינה שומרת חוק (או מתיימרת להיות כזו), כאשר אנחנו בצורה בוטה ושאינה משתמעת לשתי פנים מפירים בעצמינו את החוק הבין לאומי ובעצם "משתינים מהמקפצה" (כן, לטווח עם טנקים את מרכז הסיוע של האו"ם בעזה זה בהחלט להשתין מהמקפצה) אז אנחנו מביאים את החלסטרה לעולם. ובצדק.
ולא יעזור לנו לטעון "אבל ירו עלינו משם". הטענה הטפשית למדי ש"אם האו"ם לא רוצה שנירה עליו, אז הוא צריך לדאוג שלא יירו עלינו מסביבתו" מראה כי מדינת ישראל, אחרי כל טעויות העבר, עדיין לא הפנימה, בפרפאזה על הקמפיין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: "במלחמה, אל תהיה צודק, היה חכם".
אז אנחנו יכולים לזעוק, לצעוק ולזעום עד מחר שהם משתמשים באמבלונסים כדי להעביר נשק ומחבלים, שהם מקימים מפקדות מתחת לבתי חולים, שהם יורים ממרכזי אוכלוסיה ומשתמשים בילדים כמגינים אנושיים.
כל הטענות הללו, נכונות ככל שיהיו, לא שוות את קליפת השום כאשר מראות של בניין או"ם מלא בציוד סיוע של אוהלים, תרופות ומזרונים, עולה באש.
אני מבין שקיימת בארץ אווירת "על הזין שלנו כולם", כרגע. כולם ששים אלי קרב ומרגישים ש"סוף סוף אנחנו מראים לכל החולערות, מבית ומבחוץ, מאיפה משתין הדג ושאיתנו לא מתעסקים".
הבעיה עם התנהגות שכזו היא שהיא אולי עוזרת לפתור בעיות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך עצם הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית יורדת עוד קצת בדעת הקהל העולמית. מדינה ברברית שלא עושה חשבון לאף אחד ושום דבר ומצפצפת על כולם זה לא בדיוק הדעה שרוצים שהעולם יחזיק בראשו כאשר יבוא היום (והוא יבוא, לצערי), בו ישאלו האם למעשה למדינת ישראל יש זכות קיום כמדינת היהודים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
