אני עכשיו במלון באוסלו, מסיים את כל מה שצריך בכדי שתוכלו לקרוא סיכומים מוצלחים מספיק של הסיפור מחר בבוקר.

אבל סיפורים ותמונות, עד כמה שהם יעילים, לא יכולים להעביר באמת את הזוועה שניבטת מעיני הניצולים, את השורות הארוכות של הגופות המכוסות באוהלים הכתומים הגדולים, והכל מוקף בשקט פסטורלי ירוק-כחול.

אם הוא היה מטורף או מחושב, לבד או עם עזרה, בעל אג'נדה או רק בעל רעיון - כל זה לא משנה כרגע, כשרואים את ילד בן 16 שמספר איך מי שהוא חשב שהוא שוטר, הדמות הסמכותית ביותר שבני אדם כאן מכירים, קורא לו ומבטיח שעכשיו הכל בסדר, רק בשביל להתחיל לירות בו ובחבריו.

עם זאת רואים כיצד הם מנסים להתאושש מההלם. זגגים כבר עובדים במרץ באיזור קריית הממשלה, הממשל עובד למרות הנזק האדיר למרכז העצבים שלו ומדינה שלמה מתגייסת כולה למען 700 בני נוער וצעירים בטראומה.

נורבגיה עוד תשוב להיות כמעט אותה נורבגיה. קצת עצובה יותר, קצת בוגרת יותר, קצת מפוכחת יותר, אבל בסוף החיים ישובו למסלולם.

הכניסה לבניין ראש הממשלה בקריית הממשל באוסלו, מוקדם יותר הערב