אני לא עיתונאי. לפחות, זהו לא המקצוע הראשי שלי אלא תחביב שהפך לחצי מקצועי (לא מעט בזכות הבלוג הזה).

כחלק מהעניין, אני חבר באגודת העיתונאים הזרים בשבדיה (ואף הייתי חבר הועד המנהל כשלוש שנים). אין לי ממש זמן להיות מעורב, אבל אני מוצא את המעורבות כמו גם הקשר לכל כך הרבה כלי תקשורת זרים כדבר חיובי שמאפשר לקבל מידע שימושי, גישה למקומות, אירועים ומפגשים מעניינים כמו גם דרך לקבל מידע רב-כיווני ורב-תרבותי על מה שקורה בעולם בכלל ובסקנדינביה בפרט.

בכל מקרה, אחת מהפעילויות הקבועות של האגודה היא מפגש "דיון פתוח" שנתי. הנושא הנידון נבחר על ידי הועד (בפעמיים שלפני הצעתי אני את הנושא הנבחר. האחרון היה "עיתונות מסורתית מול עיתונות אלקטרונית"). מזמינים כמה מומחים בתחום, עושים פאנל, דיון וקצת כיבוד.

השנה אני כבר לא בוועד, והנושא שנקבע למפגש הקרוב הוא "התקדמות הימין הקיצוני בסקנדינביה".

העניין חרה לי, לא בגלל שמה שברייוויק עשה היה מעשה נפשע, נואל וטרוריסטי בכל קנה מידה, אלא מפני שלעניות דעתי תקשורת ובמיוחד דיונים פנימיים בתקשורת צריכים להתבסס על עובדות ונייטרליות. העובדה היא שהימין הקיצוני הוא בעיה בדיוק כמו ה"שמאל" הקיצוני (או, תנועות מוסלמיות קיצוניות, שאינן למעשה שמאל אך צריך להגדירן כך כדי למצוא מגדר נוגד לימין הקיצוני).

הרי מחבל מתאבד התפוצץ (בצורה כושלת מאוד) ברחוב הקניות הראשי של שטוקהולם בחג המולד האחרון. שלושה שבדים ממוצא ערבי נעצרו לפני מספר חודשים בדרך לבצע פיגוע סטייל המגה-פיגוע בבומביי כנגד העיתון הדני שפירסם את קריקטורות מוחמד. המאייר השבדי לארס וויקס, שגם הוא צייר קריקטורות המעליבות את מוחמד, היה יעד להתנקשות אשר נמנעה ברגע האחרון.

כך שהדיון צריך להיות על קיצוניות/פנאטיות בכללותה ולא להתעלם מהעובדה שכן, פיגוע הטרור החמור מאז מלחמת העולם השנייה בוצע על ידי מה שמוגדר כימין קיצוני, אך בעית הטרור והקיצוניות קיימת וחמורה באותה מידה בשני הצדדים.

זה הוביל לדיון ער עם היו"ר (הנצחית) וסגן היו"ר (הנצחי לא פחות) שלא מבינים על מה המהומה וטוענים כי "אפשר לעלות בדיון שאלות בכל נושא הקשור". מבחינתי, אין טעם להגיע לדיון שמראש מוכתב כמתייחס רק לצד אחד של המשוואה.

בינתיים אין פתרון לקונפליקט מבחינתי (הם פשוט החליטו לסגור את הדיון ולא לענות יותר), אבל ההערכה שלי לתא העיתונאים הזרים כאן פחתה משהו בגלל הסיפור הזה.