אחרי תקופה ארוכה יחסית של שקט מבחינת נסיעות עבודה, מגיעה תקופה קצת יותר צבעונית.

יום בלונדון שבוע הבא, כמעט שבוע בניו-יורק שלושה שבועות לאחר מכן ולקינוח, שבוע וקצת בסינגפור וסידני בסוף מרץ, עם נסיעה לארץ לפסח ימים ספורים לאחר מכן.

כמובן שבמסגרת זו לא מצטרפת המשפחה (דווקא היה נחמד להפוך את הנסיעה לסידני לחופש משפחתי, אבל זה לא ריאלי מהרבה בחינות) וגם מהבחינה הכלכלית זה פשוט לא משתלם (על פי כללי החברה, טיסות של יותר מ-4 שעות באוויר מזכות טיסה בביזנס, מה שאומר שמסלול שטוקהולם-סינגפור-סידני-סינגפור-שטוקהולם עולה יותר ממה שעלה כל טיול ירח הדבש שלנו של 3.5 שבועות בקוסטה ריקה וניו יורק, כולל מלונות, רכב שכור, טיסות ובזבוזים).

מה שאומר שהבלונדה נשארת בבית עם הטרול ואינשם ונאלצת להיות זו שגם לוקחת לגן, גם מחזירה מהגן, גם קמה בלילה כשצריך וגם מטפלת בהם אחר הצהריים לאחר שחוזרים מהגן.

הבלונדה מפרגנת, ייאמר לזכותה - היא מבינה שבמסגרת תפקידי אני נאלץ לעשות את הנסיעות הללו כמו שהיא מבינה שבסך הכל, כשלא מדובר בנסיעות תכופות מדי (כמו שהיה בתקופת המנכ"לות שלי, למשל) וכאשר מדובר בנסיעות בתנאים שאנו נוסעים בהם (לטוס בביזנס, לגור במלונות חמישה כוכבים ולקנח בארוחות ערב מפוארות) זה הרי לא בדיוק סבל, גם אם מדובר במאמץ יחסי (וכן, מסע לסינגפור ולסידני ובחזרה שכולו נערך ב-7.5 ימים ברוטו קשה להחשיב כ"קליל").

ולכן - גם אם זה לא נאמר מפורשות, ברור שבמקרה זה אני מקבל בעצם משלם ביחסים ויוצר סוג של "חוב זוגיות" במסגרתו הבלונדה תצפה (ובצדק, אני מניח), לקבל בחזרה יכולת דומה. עם זאת, בגלל בחירות הקריירה שלי ושל הבלונדה, האיזון הזה מעולם לא הושג - הרופאים בשבדיה, בניגוד למקביליהם בישראל (או בארה"ב, לצורך העניין), אסורים באיסור חמור לקבל הטבות וקשרים מחברות תרופות, בכדי למנוע מצב של הטיית טיפול או העדפות תרופה בעקבות טובות הנאה. זה טוב ויפה אבל גם אומר שלמשל מימון של נסיעות לכנסים רפואיים, משהו שהוא לחם חוקם של רופאים רבים בעולם, אינו קיים למעשה בשבדיה (אלא אם כן הרופא נשלח מטעם בית החולים, המרפאה או גוף רשמי אחר). הבלונדה גם לא ממש ששה לעזוב את הזאטוטים ליותר מדי זמן (השיא עד היום, בכמעט 4.5 שנותיו של הטרול, הוא קצת פחות מיומיים) מה שאומר שלא סביר שהיא תגבה על "החוב" הזה.

והחוב אכן גדול - אם סופרים את מספר הימים מאז נולדו לנו ילדים שהייתי בנסיעות עבודה אפשר להגיע לכמה מאות אני מניח. בחלק גדול מהם היא קיבלה עזרה מסויימת (מאמה, מאחותה, מאביה, פעם אפילו אימי הגיעה לכאן בזמן נסיעת עבודה לטוקיו) אבל בגדול - זה היא והזאטוטים כשברקע היא עובדת כמעט משרה מלאה כרופאה.

אני שמח שמערכת היחסים שלנו מתמודדת עם הסיפור בהצלחה יחסית, אבל אני עדיין מרגיש שאני חייב לפצות אחרי כל נסיעה שכזו, רק שאני אף פעם לא ממש הצלחתי להבין איך בדיוק אפשר לעשות זאת (ואני לא נכנס כלל לפאן הילדים, שגם במקרה הזה מגיעה ההרגשה שצריך לפצות אותם על ההעדרות).