פרק 5 - חודשיים של שכרון חושים, ונפילה כואבת

כפי שנכתב בפרק הקודם, בלונדתי היקרה הגיעה לה ארצה בתום חודשי הקיץ.

ההתחלה היתה הלם תרבותי גדול למדי, בדמות ארוחת ערב ראש השנה ביחד עם משפחתי המורחבת. ועלי לציין שהורדתי בפניה את הכובע על כך (אחרי הכל, גם לי לפעמים קשה להתמודד עם הארוחות האלה).

את החודשיים הללו בילינו ביחד, אני אמנם הייתי בצבא אך עשיתי כמיטב יכולתי כדי לבלות כמה שיותר זמן איתה, וכמה שפחות זמן על מדים. טיילנו הרבה, דיברנו המון ולמדנו להכיר אחד את השני בצורה הרבה יותר טובה. הרבה שיחות נפש היו לנו, והרבה אירועים וחוויות שעיצבו את הקשר וייצבו אותו.

אבל, כמו כל דבר טוב בחיים, גם דינה של תקופה זו היה להגמר. יקירתי הבלונדינית נרשמה ללימודי רפואה במהלך הקיץ, וכחודשיים לאחר מכן היא קיבלה טלפון מאביה, שאמר כי היא עברה את המיון הראשוני, ומוזמנת לשלב השני - הראיון.

ההכרה חלחלה במהלך אותו הלילה - אחרי חודשיים בהם גרנו יחד, חלקנו את אותה המיטה, היינו ביחד כל לילה וממש התחלנו לפתח חיי זוגיות "אמיתיים", היא צריכה לעזוב. ומה שיותר קשה - אם היא תתקבל, היא לא תהיה יותר חופשייה לבוא לארץ כאוות נפשה כדי שנהיה ביחד, בזמן שאני בצבא.

תוך כמה ימים כבר אורגן כרטיס הנסיעה חזרה, לקראת הראיון.

על הפרידה אין צורך להרחיב - לקחתי אותה לשדה התעופה, נכנסתי איתה לטרמינל ועברתי איתה את הצ'ק אין. כך עמדנו לנו שנינו, מול העלייה לביקורת הדרכונים. היא מסתכלת עלי ואני עליה, מחזיקים ידיים בדממה.

פתאום היא קפצה קדימה, נישקה אותי במהירות ולפני שעוד הספקתי להגיב, הסתובבה ורצה למעלה מבלי להביט אחורה.

לא נראה לי שיש צורך לתאר איך הרגשתי אחרי. עולמי חרב עלי - הבן אדם שהפך להיות חלק מהקיום היום יומי שלי נעלם ואיננו, הפך לזכרון, לריחה שעוד נשאר על השמיכה והסווטשירט שלי שהיא לבשה, כמה שערות בלונדיניות ארוכות שנשארו על הכרית, ושכאלה.

יומיים לא אכלתי, והשיחות בינינו נשמעו כמו גרסא גרועה של טלנובלה ספרדית, כולל כל רפרטואר הגעגוע והצהרות האהבה שיכולות לגרום בחילה לכל המקשיב להם מהצד (או לגורמים המשמיעים אותם, כאשר חושבים על זה אחרי ה"התפכחות").

את הראיון היא עברה והיתה אמורה להתחיל את הלימודים חודש אחרי. העתיד נראה עגמומי למדי, ופשוט לא ידענו מה נעשה.

To be continued