פרק 6 - חודשי בדידות ופגישה מחודשת

אחרי הפרידה והימים הראשונים, כנסנו לשגרה חדשה ישנה - קרי אימיילים יומיים (כל בוקר לפני היציאה מהבית, כל ערב עם ההגעה הביתה ודבר אחרון בלילה לפני השינה). שיחות הטלפון גם כן הפכו לתכופות יותר, וכך גם המכתבים, התמונות וכל שאר הדברים הנלווים (יצויין שהיום יש לנו "ארכיון אי מייל" הכולל את כל האימיילים ששלחנו אחד לשני מאז תחילת הקשר, הכולל כ-4000 אי מיילים בסך הכל).

למדנו לחיות רחוק, ולקיים את הקשר, במידת האפשר, ולחכות לזמן בו נוכל להיות ביחד שוב.

הבלונדה, כאמור התקבלה לבית הספר לרפואה והתחילה את לימודיה בינואר 1999.

כשלושה חודשים אחר כך, באפריל 1999, השתחררתי מהצבא.

הימים היו ימי הזוהר של ההיי טק, וכתוכניתן בוגר ממר"מ מדופלם, מצאתי עצמי עם שפע של הצעות עבודה מושכות.

באופן אישי חיפשתי, כמובן, הצעה בשבדיה. לצערי, הדבר לא התאפשר.

העבודה האטרקטיבית ביותר שהוצעה לי, היתה עבודה כיועץ לחברה גדולה בדרום אפריקה. החוזה היה לשנה עם אופציה לשנה נוספת, כאשר תאריך ההתחלה היה הראשון ביולי.

קיבלתי את ההצעה ברגשות מעורבים (מעבר לארץ אותה לא הכרתי, התרחקות למרחק כמעט כפול מהבלונדה, אי המעבר לשבדיה. ומצד שני - משכורת גבוהה ותנאים מעולים, חברה מעולה לעבוד בה וסיפוק מקצועי גדול).

מספר שבועות אחרי השחרור, טסתי לשבדיה במטרה לבלות חודש עם יקירתי הבלונדינית, לפני המעבר לדרום אפריקה.

אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה וההתרגשות שאחזו בי בעודי במטוס בדרך לשטוקהולם. את אהובתי היקרה לא ראיתי מזה כמעט חצי שנה, ואת ראשי וליבי מילאו זכרונות מהזמן אותו היא בילתה איתי בארץ, מהשיחות, מהמכתבים, מהתמונות.. כל כך הרבה געגועים ואהבה שהתנקזו להם לנקודת זמן אחת - המפגש המחודש.

עת ירדתי מהמטוס והגעתי לאולם קבלת הפנים, הסתכלתי מסביב, וגיליתי שאין בלונדה ואין נעליים - אף אחד לא הגיע לשדה התעופה.

פרק 7 - שלושה שבועות של שכרון חושים (או שלא?)

עת הסתובבתי לי באולם, מנסה להבין מי נגד מי ולמה, נכנסה בריצה אותה בלונדה רזה וקופצנית לתוך הטרמינל. ראיתי אותה והתחלתי ללכת לכוונה, מנסה לתפוס את תשומת הלב שלה.

לבסוף היא הבחינה בי ובאה אלי. נשיקת הפגישה אכן היתה קסומה (או, כך אני זוכר), אך כבר בדרך לאוטובוס שלקח אותנו מהשדה לעיר, התברר שהדבים אינם כתמול שלשום.

בשלושת השבועות הבאים התברר כי לא הכל ורוד, כפי שהצטייר משלל האי מיילים ושיחות הטלפון. המרחק, כאמור, עשה את שלו, והאדם האהוב והקרוב הפך לפתע לזר מוכר.

מעולם לא ראיתיה מתנהגת בצורה כה אנטי-חברותית כלפי (או כלפי אף אחד). פשוט הרגשתי שהיא עושה כמיטב יכולתה כדי להמאיס עלי את השהות איתה, כדי שאסתלק כמה שיותר מהר.

אחרי שבוע, הגיעה נקודת השבירה - הלכתי לישון, שוב בלי להחליף איתה מילה, בהחלטה שאם אני קם בבוקר והיא ממשיכה בהתנהגותה זו, אני מודיע לה שאני מקדים את טיסתי חזרה לארץ, ועוזב בטיסה הראשונה האפשרית.

לנשים, כך מסתבר, יש חוש שישי בכל הקשור ל"מתיחת החבל" - כי בבוקר יום המחרת היא היתה מתוקה כנופת צופים, ושוב הזכירה לי את אותה בחורה שכה אהבתי וכה התגעגעתי אליה.

לצערי, התקופה הטובה לא נמשכה, וכך בילינו את רוב שלושת השבועות במריבות, בשתיקות ובכעסים (על מה? אלוהים יודע, ואולי אפילו הוא לא - כי בסופו של דבר אפשר לראות שממש לא היה לנו על מה לריב, והכל היה פרי התסכול של "איזה עתיד יש ליחסים בהם צד אחד הולך לגור בדרום אפריקה, והשני נשאר לגור בשבדיה? וכמה רצינית יכולה להיות מערכת יחסים של שני אנשים שמלאו להם רק קצת יותר משני עשורים בחייהם?).

בסוף שלושת השבועות, ביומי האחרון בשבדיה לפני החזרה לארץ, היא שינתה את דעתה. רצתה שאשאר עוד. התחננה שאשאר עוד. בכתה, ואז השתתקה ולא אמרה עוד. רציתי להשאר, אבל הייתי חייב לחזור כדי לארגן את המעבר. רציתי להשאר, אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אחרי שלושה שבועות אשר ברובם ככולם הרגשתי כאורח לא רצוי (עד כדי כך שאפילו אמה ואחותה של הבלונדה כבר התחילו להעיר לה על צורת ההתנהגות שלה כלפי).

מחוסר ברירה, וקצת מחוסר רצון, לא הארכתי את שהייתי וחזרתי הביתה.

ביום שחזרתי חזרנו לקשר אי מייל/טלפונים כתמול שלשום - זה היה מוזר, הטבעיות בה חזרנו משלושה שבועות של מגורים משותפים שוב ביחד, ל"נורמליות" של החודשים שחלפו לפני כן.

הסכמנו טנטטיבית שהיא תבוא לבקר אחרי שאתאקלם בדרום אפריקה, אך לא סכמנו תאריך מדויק. ההכנות לדרום אפריקה לקחו מספר שבועות, ובתחילת יולי לקחתי את שלל תיקי ומזוודותי, ועברתי לקצה הדרומי של היבשת השחורה.

To be continued

כאן נמצא החלק הראשון

כאן נמצא החלק השני

כאן נמצא החלק השלישי