עד לפני פחות מ-48 שעות עוד הייתי בתל אביב, אוכל ארוחת בוקר טעימה ב"קפה נואר" באחד העם (מומלץ!), מדבר עם חבר, ומתרגז על השביתה החדשה שהמציא לנו "המוח היהודי" בנתב"ג - לא מטעינים מזוודות (משמע, אפשר לעשות צ'ק אין, אפשר לטוס, אבל רק עם כבודת יד - לא נותנים לקחת מזוודות גדולות ולא נותנים להפקיד אותם למטען. תודו שזה רעיון מקורי).

ועכשיו.. כבר חזרה בשגרה - עם המזג אוויר השבדי (כרגע חמים ושמשי, אבל לא דביק בכלל), בחזרה לאור השבדי (אור מ-2 בלילה עד 12, בערך), בחזרה לשגרת ה"אין אוטו צמוד לתחת" (כי לא ממש צריך), לבית וכמובן.. למטלות ולעבודה.

מדהים כמה מהר הופך ה"עכשיו" לזכרון מעומעם, והחיים שנשארו ב"סטנד ביי" הופכים בחזרה ל"דבר האמיתי" (אותו הדבר קורה גם לצד השני - שעה אחרי שאני מגיע לבית הורי, אחרי שלא הייתי חודשים, אני מרגיש "בבית", ושבדיה נראית לי מקום מרוחק בזכרונות עמומים).

מוזר.