את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי קניתי לפני כ-5 שנים, בקיץ של שנת 2000.

היא נקנתה בדיוטי-פרי של יוהנסבורג, בדרך לסוף השבוע שלי עם הבלונדה בפאריז (עליו סופר כאן).

מאז ועד היום, למרות שהיתה ברשותי עוד מצלמה נוספת, ישנה יותר, המשתמשת בפילם, צילמתי כמעט באופן בלעדי עם המצלמה הדיגיטלית. כמו כן, יצא לי להתחיל לצלם הרבה יותר ממה שנהגתי לצלם לפני. הרי, אין כאן "בזבוז כסף" על פילם/פיתוח ויש גם "סיפוק מיידי" - רואים את התמונה שנייה אחרי הצילום.

וכך הצטברו להן, בחמש השנים האחרונות, מאות רבות מאוד של תמונות שצולמו בכל רחבי העולם - מטיולים במקומות אקזוטיים, עד תמונות "מהעבודה", תמונות של הבתים והדירות בהם גרתי, של חברים, מסיבות, אירועים או סתם דברים שנראו לי מעניינים ולשמחתי היתה לי את המצלמה איתי בזמן שראיתיהם.

הבעיה היא, שכשכל כך קל לצלם ולראות את התמונות (על גבי מסך המחשב, או הטלוויזיה), לא ממש יוצא להדפיס אותם כדי להכין אלבום בסגנון הישן והטוב.

ולכן, מעולם לא ממש הרגשתי את הצורך להדפיס תמונות, חוץ מאשר במקרים בודדים, כאשר רציתי לשלוח למישהו/י Hard Copy של תמונה מסויימת. הכל נשאר על המחשב, עם גיבוי תקופתי על דיסקים.

אבל.. הבלונדה חושבת אחרת. גם היא אוהבת את הספריה הממוחשבת שלנו עם התמונות, אבל התעקשה במשך זמן לא מועט כי אנחנו צריכים גם "אלבום אמיתי", "כזה שיש בו את התמונות מודפסות, שאפשר לשבת על הכורסא ולדפדף".

הסכמתי איתה בסופו של דבר, אולי זה החשש הטבוע בי שיום אחד יעלמו על המחשבים מהעולם, ואיתם יעלמו כל התמונות שלנו (היי, מי אמר שחששות צריכים להיות רציונאליים?), ולכן ישבנו לנו ספ"ש אחד לפני כשבועיים מול כל אוצר התמונות הממוחשב, והתחלנו למיין.

יצאנו בסופו של דבר עם כ-200 תמונות "ראויות לאלבום". זה לקח כמה שעות טובות, זה כלל הרבה התפשרויות בסגנון "אם אתה שם את התמונה שבה אני עושה את הפרצוף האידיוטי, אז אני רוצה את התמונה בה רואים את כישוריך בסקי" וכו', אבל בסופו של דבר יצאנו שנינו מרוצים.

חיפוש קצר ברשת מצא אתר מוצלח למדי להדפסת התמונות, ושעה קלה אחר כך, 100MB של 200 תמונות כבר היו באתר, מוזמנות.

לאחר כמה ימים הגיע מעטפה נכבדה ביותר (בכל זאת, 200 תמונות). מה שדרש ממני לבצע את שלב 2 במשימה - אלבום.

האלבום, כידוע, חשוב לפחות כמו התמונות - עליו להראות מכובד, אך לא פומפוזי. מגניב, אך לא קיטשי. פרקטי, אך לא קשה לשימוש. עם מספיק מקום לתמונות, אבל לא כל כך גדול על שהוא לא מתאים על שום מדף קונבנציונאלי. בקיצור - אין סיכוי למצוא בדיוק את האלבום הרצוי.

בכל זאת, חיפוש של חצי יום בחנויות צילום ופוסטרים הניב את האלבום הקרוב ביותר לרצוי, וכך היו לנו כל החומרים הדרושים לאפייה.. אה, סידור.

אתמול בערב התיישבנו, אחר כבוד, למשימה.

אתר התמונות עשה עבודה מצויינת וערבב את כל התמונות היטב היטב, כך שקודם כל נאלצנו לשבת ולסדר את התמונות. אחר כך, הגיע הדיון הגדול - איך מסדרים את התמונות באלבום? בסדר כרונולוגי? על פי אירועים? על פי מכנה משותף? מה עושים עם תמונות בודדות שלא קשורות לכלום? האם משאירים רווחים בין "נושאים" או מצמידים את הכל? ועוד כהנה וכהנה שאלות הרות גורל.

אחרי שהוחלט הסדר, הגיע הזמן לסדר את התמונות. למזלנו התמונות באות עם תאריך מאחורה, כך שהיה קל יחסית לדעת ממתי הן (די קשה להבדיל בין תמונות מחורף 2003 לחורף 2004, וטעויות לא מעטות נעשו במקרים שכאלה). למרות זאת, כמו שנאמר, היה גם בלאגן, כולל תמונות שגילינו אחרי שלושה עמודים שהן, בעצם, לא ממש במקום.

אבל, בינינו, למי באמת אכפת?

לבסוף, אחרי כמה שעות עבודה טובות - עמדנו בפני היצירה המוגמרת - האלבום המשפחתי הראשון שלנו.

כל כך התמלאנו גאווה, שמיד לקחנו אותו וקברנו אותו במדף הכי עמוק של הספריה בסלון, כדי שינוח קצת.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

ועכשיו, לנושא אחר לגמרי.

כולנו יודעים שהישראלים הם יזמים בחסד, שיימכרו גם את סבתם הצולעת לו רק היו יכולים, נכון?

אז הנה דוגמא עכשווית, בהתאם לרוח הזמן, לרוח היזמות הישראלית.

מדהים, לא?