כן, כן, אם ל-Queen זה מספיק טוב, אז בטוח שגם לנו, לא?

אתמול בערב הלכנו אני, הבלונדה, ד' ו-ר' (זוג חברים ישראלים) לאופרה המלכותית של שטוקהולם.

וידוי קטן - מעולם לא הייתי באופרה מקודם. כבר בערך שנה שאני אומר לבלונדה שאני רוצה לנסות. היא, בתורה, מסתכלת עלי במבט משועמם משהו ואומרת "been there, done that" וממשיכה להסביר לי עד כמה זה היה משעמם (עד כדי כך שבאופרה אחת שהיא הלכה אליה הם פשוט עזבו בהפסקה הראשונה).

התעלמתי מהעניין, בייחוד לאחר שהתברר שהאופרה אליה ד' ו-ר' הציעו לנו להצטרף היא קלאסיקה אמיתית - Tosca, ועוד באיטלקית!

היו לנו קצת לבטים בכל הקשור ל-Dress Code (או בכל מקרה, לי היו לבטים, הבלונדה פשוט אמרה "תלבש מכנסיים מחוייטות, חולצת כפתורים בלי שום כתם and you are good to go), אבל בסופו של דבר השעה הייתה שבע וחצי, ואני, הבלונדה, ד' ו-ר' היינו ישובים במקומותינו, שורה 12 על הפרקט (מסתבר, אגב, שאלו מקומות לא רעים בכלל, אפילו די טובים).

בניין האופרה עצמו מרשים מבפנים בדיוק כמו שבניין אופרה צריך להיות - הרבה שיש וזהב, שטיחים אדומים, קישוטים מצועצעים, עובדים בחליפות שרד עומדים מתוחים, מנומסים ושקטים וכמובן - כל כך הרבה זקנים גריאטרים שהייתי בטוח שלקחו אותי חזרה ליום הולדת 80 של סבא רבא שלי בבית האבות שלו לפני כעשור.

לפני גמר ההפסקה התברר ל-ר' שהפנס הקטן, בו היא השתמשה כזכור כדי לעקוב אחרי העלילה - נעלם ואיננו עוד. חיפוש שני ושלישי בתיק לא ממש הניב תוצאות. "בעסה", אמרנו, עכשיו באמת נגלה עד כמה היא טובה בשבדית.

ההפסקה נגמרה, כשנכנסנו לעולם אמרתי ל-ר' שהבלונדה הציעה לשאול את הבארמנים אם מישהו מצא את הפנס ונתן להם "רעיון מצויין", הגיבה ר', "אבל עכשיו כשאנחנו ישובים בתוך העולם והמערכה השנייה מתחילה זה קצת מאוחר מדי."

והגענו למערכה השנייה - הפעם בבית מושל רומא. המערכה השנייה, יש לציין, עברה הרבה יותר מהר. אולי בגלל שעינויים, רצח, דם, סקס ושאר ירקות מעבירים את הזמן הרבה יותר מהר מהתבכיינות ובלבולי מוח על אהבה? ;-) 

עוד הפסקה, הפעם כבר היינו מתורגלים ותפסנו את מקומות הישיבה המוצלחים. השבדים, מסתבר, הם עם נחמד וישר למדי (בטח ובטח הקהל שמגיע לאופרה), כך שהליכה קצרה לבארמן הקרוב הניבה את אשר חיפשה ר' - הפנס האבוד. דוז פוא לשבדים.

המערכה השלישית - הגראנד פינאלה - דווקא היה ממש נחמד (למרות שברטרוספק, ציינתי שאם במקום לשיר ולקשקש חצי שעה על גג הקסטילייה סנטאנג'לו מרקו וטוסקה פשוט היו הולכים משם, אז אולי גם היה סיכוי שזה ייגמר בצורה חיובית). בכל מקרה, יש מקום גם לציין את התפאורה המרשימה, שאף כללה חילוף של לילה ליום תוך כדי המערכה.

בסוף, כשהכל נגמר, ניסינו לסכם את החוויה בדרך הביתה.

הסכמנו שהם סך הכל היו טובים למדי, ונהנו מאוד - התלונה העיקרית (כפי שבאה מכיוון הבלונדה) היתה העובדה שמריו, שאמור להיות גבר חסון, יפה תואר, גבוה וחזק, היה למעשה שחקן גוץ, שמן וממש (אבל ממש) לא מרשים (למרות שהקול שלו, יש לציין, היה מוצלח מאוד). 

"הממ... איטלקי, גוץ, שמן, עם שפם (וגם זקן, אבל מי סופר).. קוראים לו מריו.. מי זה כבר יכול להיות?" תהינו.

אני לא זוכר אם אחד הגיע לתשובה או שזה היה שילוב מנצח - הרי ברור מאליו מי זה היה - סופר מריו!

כשהגענו לשלב בו קיפצתי כסופר מריו על פטריות דימיוניות תוך כדי שאני שר אופרה, הבנו שבהחלט הגיע הזמן להגיע הביתה.

חוויה מעניינת ביותר, אין ספק, אבל נראה לי שזה משהו שאני אעשה פעם בכמה שנים, לא יותר.