אז מה היה לנו?

היום התחיל רע - בדרכי למשרד (שם התאספנו, אני ועוד שניים שנסעו מכאן), גיליתי ששכחתי את העניבה בבית. התלבטתי אם לחזור הביתה רק בשביל זה והחלטתי שפשוט אקנה אחת בוינה.

זה המשיך בארלנדה - בבדיקה הבטחונית - לי יש טרולי עם בגדים, תיק עם לפטופ, תיק עם מצלמה ומעיל. בזמן העברת כל החפצים הללו לבודקת הבטחונית, הצליח התיק עם המצלמה ליפול מכתפי לרצפה. דווקא לא חשבתי שהיתה בעיה, אבל הבחורה בתור מאחורי הסתכלה עלי במבט מבוהל ואמרה משהו בסגנון "זה התיק של המצלמה!" (אבל בשבדית, כמובן). "הכל בסדר", הרגעתי אותה בחיוך.

אז זהו, שלא.

אחרי הביקורת הבטחונית, רק כדי להיות בטוח, פתחתי את התיק של המצלמה - במבט ראשון הכל נראה תקין, אבל כשהרמתי אותה, שמעתי קול זכוכיות.

לא טוב.

פתחתי את מכסה העדשה וראיתי כי הפילטר התרסק לרסיסים, אותם הוא פיזר על כל העדשה. העדשה, כמו שזה נראה, למרבה המזל, לא נפגעה. רשרוש קל של המצלמה בישר אמת גרועה עוד יותר - נראה כי משהו השתחרר בתוכה.

בדיקה הראתה שהיא עדיין עובדת, ולא מראה כל סימני בעיות. אבל עדיין, אי אפשר ממש להיות בטוח.

כמו שאמרתי - התחלת יום משובחת.

בוינה גילינו את ששכחנו - ליל כל הקדושים, שנחגג בשבדיה רק בספ"ש הקרוב (למרות שהחג הוא ב-31 באוקטובר), נחגג בשאר אירופה הנוצרית ביום בו קורה, ולכן הראשון בנובמבר הוא יום חג - מה שאומר שהכל, או כמעט הכל, סגור לחלוטין.

מצאנו לבסוף מסעדה מוצלחת "וינאית אמיתית", שם סעדנו את ליבנו בשניצל וינאי משובח (כן, כזה שעשוי מבשר עגל), והרוונו את צמאוננו ב-Weisenbier משובחת לא פחות.

המשכנו להסתובב, והגענו לבסוף ל-Karlsplatz ליבה של העיר. מה אני אגיד, ממש לא מרשים. לא זכרתי הרבה מוינה, אבל לא זכרתי שהעיר כל כך אפורה, משעממת ולמען האמת, ממש לא יפה. "אירופה הקלאסית" עובדת אולי במסעדות, תרבות, מוזיאונים וכו', אבל מבחינה ארכיטקטונית או סתם נעימות לעין - שטוקהולם לוקחת את וינה בהליכה.

מפה לשם הגענו לפנות ערב ל"מלון זאכר" - המלון המפורסם של וינה, בו שהו שועי עולם וידוענים כאלה ואחרי עוד מימי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. משעשע לראות כזה מלון עדיין עובד על פי כל כללי האריסטוקרטיה, עם ביגוד, התנהגות ומראה שזורקים אותך לאירופה של המאה ה-19.

אכלנו שם, כמובן, את "עוגת זאכר" המפורסמת (שזה המקום להגיד, למי שעוד לא יודע, כי היא ממש לא משהו - סתם טורט שוקולד יבש עם קצפת ליד). העוגה, כפי שאמרתי, ממש לא משהו, אבל האווירה - המראות הנוצצות, הנברשות הגדולות, כלי הכסף והקריסטל, ריפוד הקטיפה, המלצרים בלבוש מסורתי - בהחלט נותנים הרגשה אריסטוקרטית משובחת.

את הערב סיימנו באיזה פאב וינאי שכונתי קטן, שהיה אינטימי, נחמד אך משעמם למדי.

את היום השני בילינו בברטיסלוה - בירת סלובקיה, כ-70 ק"מ מוינה. לפני הנסיעה לשם נאלצתי לכתת רגלי ברחובות וינה כדי למצוא חנות שנפתחת מוקדם מספיק בה יכולתי לקנות עניבה. עמדתי במשימה בהצלחה, כך שלפחות העניין הזה בא על מקומו בשלום.

בקשר לברטיסלוה - אין מה להגיד - מזרח אירופה לתפארת. הפגישה החשובה שלנו הלכה כיאות, וכעת מחכים לתוצאות. כנהוג במפגשים כאלה (בכל זאת, נפגשנו עם כל חבר המנהלים של חברת הרכבות שלהם) הזמנו אותם לארוחת ערב במסעדת המלון המפואר ביותר בעיר.

המלון אכן מפואר ביותר (ומזכיר אף יותר מוינה את "אירופה הקלאסית") אין מה להגיד - למזרח אירופה עדיין יש עדיין מה ללמוד. בין אם זה האוכל הבינוני מינוס, או העובדה שמסעדה סופר יוקרתית שכזאת מחזיקה בסך הכל בקבוק יין אחד או שניים מכל סוג שיש להם בתפריט (מה שהרתיח את הבוס האיטלקי שלי, חובב יין גדול בפני עצמו). אבל היה בסדר.

חזרנו לוינה, שם יצאתי שוב לאיזה פאב (אחר), כדי להעביר את הלילה.

בבוקר אתמול - עוד פגישה בשעות הבוקר, ואחרי זה סיור אחרון בוינה, כולל קצת קניות (פילטר חדש למצלמה, למשל. הבחור בחנות שם גם טען כי הרשרוש מהמצלמה דווקא טבעי, ואף הראה לי זאת במצלמה אחרת שהיתה לו במקום מאותון הדגם, כך שנרגעתי קצת בעניין הזה), ארוחת צהריים (עוד שניצל וינאי, כמובן) ו.. הביתה.

עכשיו אני רק מקווה שיהיה לי קצת זמן לבלות בבית - הבלונדה מבלה היום עוד תורנות של 24 שעות בבית החולים, כך שממש לא יוצא לנו להתראות לאחרונה. גם סידורי חתונה יש בלי סוף, וכדאי להתחיל להתקדם בעניין הזה (אמנם יש זמן, אך הוא בהחלט הולך ומתקצר).

והנה, בשביל לסבר את העין, כמה תמונות.

לחיים! אין כמו איזה weisenbier משובחת כדי לרומם את מצב הרוח

וזו היתה ארוחת הצהריים שלי - ליד זה שניצל עוף באמת מרגיש כמו אלטרנטיבה זולה ומשעממת עד מאוד

עוד הוכחה לכך שהמרכז אירופאים מאוד פתוחים בכל מה שקשור לסקס (השלט תלוי ברחוב הקניות הראשי של וינה)

אני לא ממש יודע מה זה הבניין הזה, אבל מעבר להיותו מעניין ויפה הוא גם מופיע על הצד האחורי של מטבע 50 היורוסנט האוסטרי. אם מישהו מכיר ויכול לספר - אשמח.

האופרה של וינה - נראה מרשים בהחלט, לצערי לא היה לי זמן להכנס פנימה כדי לראות איך זה נראה מבפנים.

בכניסה למלון זאכר - משום מה, זוהי תמונה מאוד פופולארית (ואני, איש פשוט שכמותי, נכנעתי לטרנד)

העוגה המפורסמת ביחד עם silverware שבאמת עשוי כסף על שולחן עשוי שיש

מה אתם יודעים, אני אפילו מסוגל (לנסות) להיות מכובד

הקתדרלה במרכז וינה - עושה את העבודה, ללא ספק, וגורם לך להרגיש קטן עד זערורי

את הדבר הזה הזמנתי כקינוח בבית קפה במרכז וינה אחרי שראיתי מישהו בשולחן אחר מזמין את זה. אני לא יודע מה זה היה, אבל זה היה מבחיל. הספגטי הזה הרגיש כאילו

הוא ספוג במרצפין, השוקולד כנ"ל ובאופן כללי זה נתן הרגשה של עוגה לא ממש מוכנה. אבל מה, לפחות הצורה מעניינת, ואני יכול לסמן "וי" על עוד ניסיון חדש

איך אפשר לא לאהוב אותם? גם אם מתעלמים משגיאות הכתיב והתחביר באנגלית - מדהים שהם מתייחסים לקלמרי ודגים כ"אוכל צימחוני"