שיחת טלפון מפתיעה

הזמן: חמש ארבעים וחמש אחה"צ, יום רביעי השביעי ביוני.

המקום: האוטובוס שמוביל אותי ממשרדי החברה החדשה ללב העיר.

התרחשות העניינים:

אני יושב לי בניחותא על המושב, קורא לי ספר ("שלושה דברים לאי בודד" של יואב אבני. בינתיים קראתי שמונים עמודים וזה מומלץ למדי - מעין דגלאס אדאמס ישראלי בשילוב עם Office Space).

פתאום מצלצל הסלולרי. אני עונה. על הקו אישה מבוגרת שאומרת: "שלום, מדברת שרה משגרירות ישראל בברלין, אני מדברת עם פורד?".

אני בשקט כמה שניות, בכל זאת, לא ממש ברור לי מה העניין. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה "מי מנסה לעבוד עלי עכשיו?".

"כן, זה פורד", אני עונה לבסוף.

"יש לי שאלה אליך פורד. איפה הדרכון שלך בכיס שלך אולי?"

עכשיו אני בטוח שזו מתיחה.

"אה, לא. למיטב ידיעתי הדרכון שלי בבית", אני עונה בצורה תמימה למדי.

"אני חושבת שלא. הדרכון שלך יושב עכשיו מולי על השולחן כאן בשגרירות."

שקט. אני בהלם. מה? מי? למה? איך? איפה?

"התקשרתי אליך הביתה בישראל, ענה אחיך הקטן. חמוד. הוא נתן לי את המספר שלך. אם תוכל בבקשה לאמת איתי כמה פרטים מזהים לגביך, אוכל לשלוח לך את הדרכון בדואר רשום."

אנחנו מאמתים פרטים, והיא לוקחת לבסוף את הכתובת שלי בשבדיה ומבטיחה לשלוח את החבילה מחר.

הסיפור, כך מסתבר, הוא שהיא קיבלה את הדרכון, ביחד עם מכתב, ממחלקת האבדות של נמל התעופה בפרנקפורט.

איך הוא הגיע לשם? אין לי שמץ של מושג. אני זוכר שעברתי ביקורת דרכונים (עם הדרכון, מן הסתם), בפרנקפורט. אני זוכר שעברה בערך שעה מהרגע שעברתי עד שעליתי על המטוס. אני לא מצליח לזכור מה קרה עם הדרכון במהלך השעה הזו, אבל מן הסתם השארתי אותו במקום כלשהו.

הקטע הבאמת מדהים שדווקא אני, בן אדם מסודר למדי שרגיל מאוד לטוס ולדאוג לדברים שלו בזמן טיסות, מסוגל לא רק לאבד את הדרכון אלא גם לא לשים לב לכך במשך שבוע שלם, עד שמתקשרים אלי מהשגרירות כדי להודיע לי שמצאו אותו..

אז נמצאה האבדה, וחסכה הרבה כאבי ראש (ומזומנין מבוזבזים). עם זאת, הדרכון עצמו ישב במעיין פאוץ' שבו החזקתי גם את כל כרטיסי הנוסע המתמיד שלי ועוד כמה דברים. הפאוץ' לא הגיע לשגרירות, אלא רק הדרכון. לא היה שם שום דבר שיהיה בעל ערך למישהו אחר, אבל עכשיו יש את הטרחה של להוציא את כל הכרטיסים מחדש. אוף.

יום לאומי

אתמול נחגג בשבדיה "היום הלאומי". זוהי הפעם השנייה בלבד שהיום הזה הוא יום חופש רשמי (ביטלו בשבילו יום חופש אחר שנחגג בדרך כלל שבוע לפני).

בכלל לשבדים, יש בעיה עם חגיגת עצמאותם ולאומיותם. כשדיסקסתי את העניין עם קולגות בארוחת הצהריים, הגענו למסקנה שגם בעניין הזה שורש הבעיה היא שהעצמאות שלהם היא דבר שלא ניתן לערעור כבר קרוב לשש מאות שנים, וכן העובדה שהקונפליקט החמוש הרציני האחרון שלהם התרחש אי שם בתחילת המאה ה-19.

באין כל איום חיצוני אמיתי על המדינה מזה עידן ועידנים, הגורם המאחדים אותם מתרופפים, ומגיעים לנקודה, בסופו של דבר, שאנשים לא רוצים בכלל לנופף בדגל המדינה, שלבסוף הופך להיות "גורם מזהה" לקבוצות פאשיסטיות ואולטרא-לאומניות, שפשוט נכסו את הדגל וסימלי המדינה לעצמם.

עם זאת, חגיגות היום הלאומי, כולי תקווה, מחזירות ויחזירו לעם השבדי את הגאווה בעצמם, במדינתם ובסמליהם. אין להם במה להתבייש (לפחות לא בעניינים הללו) ופשוט חבל שהם לא יודעים להעריך את מה שיש להם, ולהיות גאים בכך.