את Live ראיתי בפעם הראשונה בהופעה חיה לפני קצת יותר מחמש שנים.

גרתי אז בסנדטון, פרבר של יוהנסבורג בדרום אפריקה. היה לי בית עם כמה חדרים, חצר גדולה ובריכת שחייה.

לחברה שלי,ליסה (קיבלתי את ההערה על כך ששמות של אנשים לא מישראל לא ממש צריכים לקבל אותיות כמו במוסד, לכן מעתה והלאה שמות אנשים מחו"ל שאין להם קשר ישיר לבלוג ייקבלו שמות פרטיים מלאים), מלאו בדיוק 26 סתווים (בכל זאת, חצי הכדור הדרומי) ואחת הלהקות האהובות עליה ביותר - Live, החליטה לשים את יוהנסבורג על מפת הסיבוב העולמי שלה באותה עת.

הרבה זכרונות לא טובים יש לי מליסה. וגם כמה טובים. אחד מהם הוא בהחלט ההופעה הזאת. סולן הלהקה (איך קוראים לו? נו, זה הקירח) היה מסטול מהתחת, ועדיין ייצר רוק ופאנק-רוק איכותי כמו שלא רבים יודעים לעשות.

התמכרתי.

היום ראיתי אותם שוב. הפעם עם הבלונדה, שהיא אשתי ולא "סתם" חברה. בשטוקהולם ולא ביהונסבורג.

רבים התפלאו שהם עדיין הם מופיעים (מה? הם לא התפרקו? התשובה: לא בדיוק, אבל הם הפסיקו לנגן לכמה שנים, אבל עכשיו חזרו וגם הוציאו אלבום שלפחות על פי הכמה שירים שיצא לנו לשמוע בהופעה, הוא משובח במיוחד).

הקירח עדיין קירח, אבל כבר לא מסטול (לפחות לא הפעם). את כל הלהיטים הגדולים הם שרו מ-Throwing Copper ו-Distance To Here, שני האלבומים המוצלחים (והמצליחים) שלהם ביותר עד כה.

גם את ה-cover שלהם ל-Walk The Line המופלא של ג'וני קאש הם ביצעו, ואני חייב לציין שלסולן (נו, טוב, בדקתי שנייה בוויקיפדיה וקוראים לו אד קוואלצ'יק. באמת) יש יכולת בס מרשימה ביותר, גם אם הוא עולה לצווחת היותר מוכרות שלו כבר אחרי הבית הראשון.

בהופעה היו אולי עשרת אלפים אנשים, כנראה כמה אלפים פחות, אבל רובם ככולם מעריצים נלהבים שידעו פחות או יותר את כל מילות כל השירים, מה שנתן הרגשה חמימה של משפחה אחת גדולה.

לסיכום - הופעה משובחת ביותר, הלהקה עדיין משובחת והוכיחה שכוחה עדיין במותניה, ושהיא עדיין מסוגלת להפיק מוזיקה משובחת (בין אם ממוחזרת מהאלבומים הקודמים, ובין אם האלבום החדש, שבאמת נשמע מצויין).

מומלץ בחום.