היום עברו בדיוק שלוש שנים מאז שהגעתי לשבדיה.

יש אפילו פרק בטלנובלה שמספר על העניין בקיצור, אבל חשבתי שאולי יש סיבה להתעמק קצת יותר בעניין.

כשהגעתי הייתי חדור בבטחון עצמי. הרי אני איש היי טק מנוסה, עם ניסיון עולמי. שמי הלך לפני (לפחות בחוגים מסויימים) ועד אותו היום, כל מה שרציתי לקבל ולהגשים הגיע בקלות כזו שממש לא הייתה לי סיבה לחשוב כי כך לא יהיה הדבר.

וכך מצאתי את עצמי כאן. אמנם הבלונדה קבלה את פניי בבית הוריה, אך מהר מאוד עברנו חזרה לדירתה -  חדר בודד על 26 מ"ר עם מטבח זערורי ואמבטיה, וגם עם יופי של נוף לאחד מנמלי שטוקהולם, שקרוב, בצורת סגירת מעגל כלשהו אולי, למקום העבודה הנוכחי שלי).

(ובמאמר מוסגר - אותה דירה הולכת להמכר בשבועות הקרובים, במחיר שתמורתו אפשר לקנות אחוזה גדולה ומפוארת במרחק של כמה מאות קילומטרים משטוקהולם. יש כאן איזה לקח כלשהו, אני בטוח, אבל הוא חומק ממני ברגע זה).

הבלונדה עצמה הייתה עוד סטודנטית, וההכנסות שלי נעלמו ברגע שעזבתי את העבודה בארץ ועברתי לכאן, כך שחיינו מקצבת הסטודנט של הבלונדה פלוס עבודת הקיץ שלה פלוס החסכונות שלי.

הכל היה לי זר ומוזר. אמנם ביקרתי כמה פעמים אך יש הבדל גדול בין ביקור קצר להשארות ארוכה.

שגרת היום שלי, לאחר ההתאוששות הקצרה מההלם הראשוני, וכאשר הבלונדה חזרה לשגרת החיים שלה, מצאתי את עצמי קם בבקרים, לבד (הבלונדה כבר יצאה לעבודה), מכין לעצמי ארוחת בוקר (זרה ומוזרה. את המצרכים לא ממש הכרתי, ומצאתי את עצמי מורח משהו שחשבתי שהוא גבינה לבנה עם פפריקה על לחם במשך שבועות, לפני שהבלונדה הסבירה לי כי מדובר בכלל בקרם פרש), פותח את העיתון ולא מבין כלום, בוהה קצת מהחלון ויוצא לטייל בעיר.

ניסיתי להכיר את העיר קצת יותר טוב, ובסופו של דבר אף הכרתי בצורה מוצלחת למדי את האיזור שמסביב לדירתנו הקטנטנה.

מצאתי גם את הדרך לספריה העירונית, שם היו לא רק שפע של ספרים מעניינים באנגלית שיכולתי להשאיל (וזה היה, למעשה, הכרטיס השבדי הראשון שלי, אפילו עוד לפני  כרטיס הזהות, שהתחלף מאוחר יותר ברשיון), אלא גם היכולת להשתמש באינטרנט בחינם, למשך 45 דקות בכל יום לכל מנוי (לבלונדה כלל לא היה מחשב בבית, כך שהפכתי ל"ג'אנקי אינטרנט" וחיפשתי כל מקום בו אוכל להשתמש בו בחינם).

בסופו של דבר נרשמתי (או שהבלונדה רשמה אותי, אני כבר לא זוכר), לקורס השבדית הראשון שלי ב-Folkuniversitetet, "אוניברסיטת העם", מעין משהו שמשלב את האוניברסיטה הפתוחה עם אוניברסיטה רגילה, ובית ספר מקצועי, ושם אפשר ללמוד הכל ממקצוע שלם לשפה לידע ספציפי כמו בניית רהיטים או ציור.

הקורס היה 4 שעות ביום, חמש פעמים בשבוע, ונתן לי מסגרת מסויימת ליום (ועוד זמן לשעורי בית אחר כך, כמובן). כך גם הכרתי את החברים הראשונים שלי שלא היו אנשים שהכרתי דרך הבלונדה (ולצערי, איני בקשר אם אף לא אחד מהם).

גם עבודה התחלתי לחפש. עברתי על מודעות הדרושים, שאלתי חברים, מכרים, גיששתי וניסיתי ו..נאדה. אף אחד לא מתעניין במהגר חדש דנדש, שלא דובר מילה בשבדית, שכל נסיונו המקצועי הוא בארצות שלא ממש מעניינות את השבדים בחברות שבשבדיה מעולם לא שמעו עליהן. תוסיפו לכך את העובדה שגל פיטורי ההיי טק הענק התרחש בדיוק כאשר הגעתי לכאן, ותמצאו מתכון מנצח לכך שלא רק שלא קיבלו אותי לעבודות או לראיונות, אלא בדרך כלל לא טרחו אפילו לענות לי.

חוסר ידיעת השבדית הוכיחה את עצמה במהירות כמכשול רציני ביותר, מתחרה צמוד מאוד לחוסר בקשרים מקומיים בעולם אותו אני מכיר.

אני זוכר את הרגשת היאוש המזדחלת - "אולי עשיתי טעות?", "איך אני אצליח אי פעם להסתדר כאן?" "עזבתי עבודה טובה, לימודים, משפחה, חברים, ובשביל מה? כדי לשבת בבית ולהרגיש רע על כך שבסופרמרקט המקומי לא רוצים להעסיק אותי כי השבדית שלי לא מספיק טובה?".

במבט לאחור, אפשר לצחוק על העניין, או לצקצק בלשון ולהגיד "נו באמת, הרי היה ברור שבסופו של דבר הכל ייסתדר". אז זהו, שקל להגיד בדיעבד ("כולנו גאונים, בדיעבד", שר אריאל זילבר, שאולי הוא אדם קטן, אבל זמר גדול), אבל את תחושת היאוש המזדחלת היה קשה מאוד להדחיק.

אבל.. שלוש שנים עברו להן. שלוש שנים בהן הספקנו לעבור לדירה גדולה יותר בשכירות, הספקתי לחזור לארץ בשביל עבודה, לעזוב את העבודה אחרי חודשים ספורים כדי לחזור לכאן לעבודה אחרת, להתקדם ולעלות בסולם הדרגות בעבודה במהירות גדולה, ולבסוף לעזוב אותה לטובת משרה נחשקת באחת החברות החזקות במשק השבדי. אני דובר שבדית שוטפת, יש לי כאן חברים, ואני מרגיש באמת בבית (וזאת למרות שלעולם אי אפשר להחליף את תחושת "הבית" שיש לי בארץ, כאן מרגיש לי כמו בית, אבל בית אחר).

שלוש שנים בהן הקשר שלי ושל הבלונדה הפך לעמוק וחזק יותר ויותר משבוע לשבוע, קשר שלמרות המשברים הקטנים פה ושם (ובאילו חיי זוגיות אין כאלה מדי פעם?) אנחנו מרגישים היום יותר אוהבים ומאוהבים מאי פעם. נשואים באושר ורואים את העתיד ביחד כוורוד מתמיד, כאשר הדילמות הגדולות היחידות הן איפה בדיוק אנחנו רוצים לגור, ואם אנחנו מעדיפים לקנות SUV או מכונית ספורט, ואם לקנות בית פרטי או דירה.

שלוש שנים חלפו להן ביעף, בצורה מסויימת. ופשוט בלתי אפשרי לדעת צופן העתיד עוד שלוש שנים קדימה. מעניין לחשוב אם גם ב-11 ביולי 2009 אני אשב לי מול המחשב (Windows Vista SP2, זה ההימור שלי), ואכתוב בבלוג (שאולי סוף סוף יעבור לאתר שהקמתי לפני חודשיים ועדיין לא עשיתי איתו כלום).

או שלא.