במאמר מוסגר

אחרי שלושה פוסטים שנוגעים לכל הבלאגן בארץ/לבנון וצורת ההצגה של העניין כאן, אני חושב שכדאי קצת, לטובת בריאותו הנפשית של פורד, לעבור קצת לנושאים אחרים גם כן.

רק לפני זה, אספר שהיה לי דיון די ארוך עם הבלונדה על העניין אתמול - אין ספק שהצורה החד צדדית שמציגים את הדברים כאן (ולא רק כאן, לצערי, ממה שאני שומע מחברים, ביפן, הולנד, צרפת ועוד כמה מדינות המצב דומה למדי) שוברת כל שיא - התעלמות מוחלטת ממה שנעשה כנגד ישראל, והגזמה קיצונית בכל הנעשה על ידי ישראל נגד לבנון. יותר מכך.

לצערי, גם התחזית שלי התממשה - אמרתי לבלונדה שלדעתי, הם מציגים קודם כל את ה"תוקפנות הישראלית" כחד צדדית לחלוטין (או, במקרה הטוב, כ"ניסיון להחזיר את החיילים החטופים", ללא שום אזכור לעשרות הפצועים וההרוגים ומאות הטילים ומאות אלפי האנשים שיושבים אצלנו במיקלטים) ואז, אחרי כמה ימים, פתאום כן יתחילו להזכיר דברים שכאלה, אבל גם אז, זה יוצג כ"תגובה של החיזבאללה להתקפות ישראל".

ו.. נו, מה אתם יודעים, זה בדיוק מה שעשו אתמול בערב ב-DN, כאשר הסבירו (גם כן, בתוך מאמר, הכותרות כמובן מדברות על תקיפות ישראל בלבנון בלבד), כי "בתגובה להתקפות ישראל, ירו החיזבאללה כעשרים רקטות לעבר ישראל). זהו.

בכל מקרה, הפואנטה שניסיתי להגיע אליה היא שבאמת אין מה לעשות כאן, פשוט אין. אפשר לשלוח מכתבים למערכות העיתונים (ואת זה גם אני, גם הבלונדה ועד כמה שאני יודע, גם עדי, עושה, ואני יודע שגם לא מעט יהודים וישראלים אחרים שחיים כאן) ו.. זהו. אין מה לעשות. אם התקשורת כאן נחושה להוציא את ישראל רע בסיפור הזה, אז זה מה שיקרה, ואף מכתב או אי מייל או שיחת טלפון, נזעמת או שקולה ומנומקת, לא תעזור בגרוש כדי לשנות את המצב.

אז עדיף, כנראה, להתעלם ולעבור הלאה - לקרוא חדשות מישראל (שאולי הן מוטות בדיוק אותו דבר, אבל לפחות אז אני קורא חדשות שמעדיפות את הצד שממנו אני בא ), ולא לטרוח לקרוא את החדשות כאן ולהתרגז מהן.

וזהו.. מספיק.

כנראה שבכל זאת היה עוד קצת טקסט לשפוך מהראש על העניין, אבל עכשיו באמת, למשהו אחר לגמרי.

ביקור ההורים

הם היו כאן במשך שבוע שלם, והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, באו והתארחו אצל הורי הבלונדה.

מזג האוויר באמת שיחק לטובתנו, ובמשך כל השבוע שהם היו כאן, כל יום ויום היה שמשי וחמים עד חם מאוד (חוץ מקצת גשם פה ושם, אבל באמת שום דבר שאי אפשר להתמודד איתו).

הם גם נסעו, בפעם הראשונה בשבדיה, לטייל לבדם מחוץ לשטוקהולם, ובילו כמה ימים במחוז Dalarna היפהפה (זה שנסעתי אליו לספ"ש לפני כמה שבועות).

כמה ארוחות ערב משותפות עם הוריי, הורי הבלונדה ואיתנו, צפייה משותפת בגמר המונדיאל (עם חלוקה מעניינת של תומכי צרפת ואיטליה) ובסך הכל - נראה כי הקשרים בין ההורים אכן מתהדקים, והם הופכים, למרות השוני המוחלט בין עולמותיהם, דיעותיהם וצורת חייהם, לחברים טובים למדי.

הסיפור הטראגי

לאמי היה חבר שבדי (חבר as in boyfriend). זה היה לפני יותר משלושים שנים, לפני שהיא פגשה את אבי. הוא היה צעיר שבדי שהגיע לארץ ובילה בה חצי שנה. הם נפרדו אחרי כמה חודשים, והיו בקשר בהמשך (נשמע מוכר?), עד שלפתע חדל הקשר. אמי בינתיים נשאה לאבי, ושכחה מהעניין.

עם זאת, עוד כאשר התחלתי לצאת עם הבלונדה (לפני שמונה וחצי שנים כמעט..), היא התחילה להזכר ב"חבר השבדי שהיה לה", וכבר אז רצתה שנעזור לה, אם נוכל, למצוא אותו. מעין Closure שכזה, עשרות שנים אחר כך.

הלחץ לעזור גבר אחרי שעברתי לשבדיה וכבר הייתי דובר שבדית. ניסיתי לעזור לה למצוא אותו (היא זכרה בקלות את השם המלא, וגם את עיר מגוריו, שלא רחוקה משטוקהולם) אבל.. אין, מצאנו שני אנשים עם שם דומה באיזור, ואף אחד מהם לא היה הוא.

בביקור הנוכחי, היתה אמי נחושה למצוא את הבן אדם פעם אחת ולתמיד. היא זכרה גם את הכתובת אליה היא שלחה מכתבים, ולכן יכולתי בקלות יחסית לעזור לה למצוא את המקום, ואמי ואבי לקחו את  האוטו ונסעו לשם.

To cut a long story short, כאשר הגיעו לשם פגשו שכן, שסיפר להם כי בבית ההוא מתגוררת אחותו של החבר לשעבר של אמי. הוא סיפר להם גם כי החבר לשעבר התאבד ב-1979.

אחרי השוק הראשוני, הם יצרו קשר, בעזרת השכן הנחמד, עם האחות (שהיום היא כבר בשנות השבעים לחייה, החבר היה בן זקונים) ופגשו אותה ואת ילדתה (שהיא קצת יותר צעירה מהוריי).

הם בילו איתן אחר צהריים שלם, והאחות מצאה מכתבים של החבר לשעבר (כולל מכתב  ההתאבדות שלו), תמונות משותפות של אמי ושלו, ויומנים בהם הוא מזכיר את תקופת שהותו בישראל ואת אמי.

הקשר שנוצר שם היה מיידי וחזק, ונראה שעכשיו יש להוריי חברים חדשים בשבדיה, שממש שמחו להיות איתם בקשר.

ואמי קיבלה את ה-Closure שלה בקשר לחבר לשעבר, גם אם לא בצורה שהיא ציפתה או רצתה.

המטרה הבאה, כך היא אמרה, היא ללכת ולבקר בקבר שלו, אבל את זה היא תעשה בביקור הבא.