בדיוק כמו בשנה שעברה, גם השנה הלכנו לפסטיבל הג'אז של שטוקהולם.

השנה האטרקציה הראשית היתה מיודעינו, סטינג.

הגענו הפעם מאוחר למדי, כי לא ממש מצאנו עניין בהופעות המוקדמות, ולא רצינו לבלות שעות בהמתנה למופע אותו באמת רצינו לראות, כך שכמות הזמן שבילינו שם היתה בדיוק במידה הנכונה.

סטינג עצמו עשה את הבלתי ייאמן, והתחיל את ההופעה עשר דקות לפני הזמן המתוכנן. אני חושב שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה (לפחות האישית שלי, ויצא לי לראות כמה עשרות מופעים בין לאומיים בחיי), שזמר מתחיל את ההופעה לא רק שלא באיחור, אלא בהקדמה. מרשים ביותר (ג'נטלמן אנגלי, או לא?).

להופעה עצמה הוא הגיע עם הרכב מצומצם ביותר (וזו, למעשה, התלונה היחידה שיש לי על ההופעה) - נגן גיטרה נוסף, נגן בס ומתופף (ששימשו גם כזמרי ליווי). בהחלט היה מוסיף עם עוד זמר/ת ליווי ויותר חשוב - לפחות עוד אדם אחד עם כלי נשיפה (בהם הוא משתמש הרבה מאוד בשיריו בדרך כלל).

ההופעה עצמה היתה ת-ע-נ-ו-ג. הבן אדם פרפורמר מדהים. בן 55 אבל נראה מדהים, שרירי, חייכני וקופצני. הקול שלו פשוט מושלם, ולא משנה מה הוא שר, הוא מדוייק לחלוטין, מלודי ונעים לאוזן.

גם הוירטואוזיות שלו מרשימה, ובלא מעט שירים הוא אכן ביצע שינויים קלים, אך ידע לבצע בדיוק את מידת וצורת השינויים שהפכה את השירים המוכרים מאוד למשהו מהנה ומיוחד, ועם זאת לא מרגיז (כפי שקורה הרבה פעמים, כאשר זמרים שרים שירים מוכרים ב"דרך מיוחדת", שרק מעצבנת את מי ששומע את המופע).

ומה הוא ביצע? את כל מה שצריך - מיטב שירי "פוליס", מיטב שיריו הוא, כמה שירים חדשים ולא ממש מוכרים והדובדבן שבקצפת - A Day In Life של הביטלז (שממנו נראה שהוא נהנה מכל רגע, ומרשים איך הוא הצליח, יחד עם עוד שתי גיטרות ותופים בלבד, ליצור קרשנדו מרשים למדי שהצליח להזכיר את המקור) ואף התחיל, באמצע של "רוקסן", סשן ג'אז משובח, שהגיע ל"It Ain't Neccesarily So" של Bronsky Beat (הוא שר רק את שלושת השורות הראשונות, ואז שאל את הקהל "Why the hell am I singing this?" וחזר לשיר את רוקסן. היה משעשע).

בכלל, גם חיבור הקהל שלו מצויין - הוא זורם, מעניין, מצחיק ומרגישים שהוא באמת נהנה, גם כשהוא מבצע שירים אותם ביצע אלפי פעמים לפני כן, וגם כאשר מדובר בקהל של כמה אלפים בלבד ולא איצטדיוני ענק.

הבלונדה סיכמה את המופע היטב (שגם היה ארוך למדי - קרוב לשעתיים רצוף) - אחד המופעים החיים הטובים שהיא ראתה בחייה.

ולפני המופע

עת ישבתי לי ב-Kungsträdgården, מחכה לבלונדה שתופיע כדי שנלך לפסטיבל, קראתי לי ספר בשמש בגן הוורדים היפה באמצע.

לידי ישבה אישה בסוף שנות השלושים לחייה, שתתה פחית ספרייט ובהתה בחלל. לא ממש התייחסתי אליה, וקראתי במשך חצי שעה לפני שהיא פתאום פנתה אלי (בשבדית) ושאלה אם אני יכול לדבר איתי.

היא כנראה שראתה את חוסר ההבנה על פני, והסבירה לי כי היא מסתובבת כבר כמה שעות לבד בעיר, ושהיא ממש בודדה, והיא היתה מאוד שמחה אם היא היתה יכולה אולי לדבר קצת עם מישהו כדי להפיג את הבדידות.

מכיוון שהיא באמת נראתה שהיא זקוקה לזה, ומכיוון שגם ככה הבלונדה היתה בדרך והייתי צריך ללכת לא הרבה זמן לאחר מכן, התחלתי לדבר איתה.

מסתבר שהיא עובדת כאחות בבית חולים בעיר, שהיא עברה לשטוקהולם לפני חודשיים מגטנבורג ושאין לה בשטוקהולם אף אחד, ושהיא ממש מרגישה בודדה.

נתתי לה לדבר, לפרוק, הנהנתי כשצריך והוספתי קצת משלי. העיקר לנסות ולגרום לה להרגיש אולי קצת יותר טוב.

באיזשהו שלב יצא לי גם לשאול אותה מאיפה היא (היה ברור שהיא כבר גרה בשבדיה הרבה מאוד שנים, אבל גם היה ברור שהיא לא שבדית במקור).

התשובה שלה היתה - לבנון.

את השאלה שבאה אחרי, כמובן, לא קשה לנחש. אמנם אני בהחלט נראה כמישהו שיכול להיות שבדית, והשבדית שלי טובה, אך לא טובה מספיק כדי שיחשבו שאני שבדי (למרות שכבר שמעתי מחבר שסיפר לי כי חבר שבדי שלו, שפגש אותי פעם אחת, שאל אותו לאחר מכן "מאיזה חלק של שבדיה הבחור הזה בא? המבטא שלו הוא כזה שלא שמעתי מעולם וחשבתי שאני מכיר את המבטאים של כל המחוזות בשבדיה". היה מצחיק)..

בכל מקרה, לעניינו - היא שאלה אותי "ומאיפה אתה באת לשבדיה?"

"ישראל," אמרתי לה. והסתכלי עליה, לראות את התגובה.

היא היתה לכמה שניות. הסתכלה עלי ועינייה הצטמצמו (למרות שבהחלט יכול להיות שזה היה קשור לכך שהשמש היתה מולה). אחרי הזמן הזה היא פשוט משכה בכתפיה, נאנחה ואמרה (בשבדית) "נו, מה זה משנה, כולנו בני אדם בסופו של דבר, לא?"

מסקנה יפה, לו רק כולנו (אצלנו ואצלם) היו מסוגלים להבין ולראות זאת, חיי כולנו היו קלים בהרבה, אני חושב.

המשכנו לדבר עוד כמה דקות, ואז התקשרה הבלונדה. איחלתי לה בהצלחה (וגם ניסיתי לתת כמה טיפים, בכל זאת, הרגשתי צורך לנסות ולעזור) ונפרדתי ממנה לשלום.