עם כל הררי הפרשנויות שיצא לי לקרוא עד כה, גם בארץ, גם בשבדיה וגם ממקומות אחרים, אני חושב שהמאמר הבא נותן ניתוח מדויק ונכון יותר מכל "יודעי הדבר" בתקשורת הישראלית (או השבדית) שיצא לי לקרוא ולשמוע עד כה.

באופן כללי, ניקלאס אקדל, כותב המאמר, הוא אחד הכותבים החביבים עלי ב-DN. ניתוחיו הם לרוב תמונה של ידע כללי ופרטי נרחב, מחשבה אנליטית מדוייקת והרבההרבה הבנה של תהליכים גיאו-פוליטיים, צבאיים ודתיים בעולם.

אז בלי יותר מדי הקדמות, הנה תרגום המאמר (את המקור אפשר למצוא כאן, בשבדית):

הצלחת החיזבאללה היא היאוש של לבנון

רקטות איראניות נוחתות באלפיהן על ישראל.

מטוסים מתוצרת ארה"ב מפציצים את לבנון 25 שנים אל העבר.

זוהי מלחמה דרך נציגים, וכמו שקורה לרוב, היא פוגעת בכולם חוץ מאשר באלו שיזמו אותה.

"עקוב אחר הכסף", אומר הפתגם. שאל מי מרוויח ממשהו, והסיבה לדבר תתבהר.

חיזבאללה הוא כלי בשביל איראן ובשביל סוריה. לבנון חופשיה ושלווה מול ישראל חופשיה ושלווה, כמו גם פלסטין חופשיה ושלווה, לא תואם את האינטרסים של המשטרים הללו.

לחיזבאללה יש גם את הסיבות שלהם להמשיך ולהחזיק את המאבק מול ישראל בחיים, אחרי הכל הסטטוס של התנועה עולה ממקורות שכאלו. אבל איך הם חושבים בירושלים ובוושינגטון?

אהוד אולמרט וג'ורג' וו בוש דומים אחד לשני במיוחד בכך שלשניהם אין נסיון צבאי ממשי. ההיסטוריה מוכיחה כי אזרחים (קנדי, ג'ונסון, קלינטון), הם הרבה יותר "Trigger Happy" מאשר גנרלים לשעבר שאינם מרגישים כי עליהם להוכיח משהו (אייזנהאואר, רבין, פאוול).

בוש ג'וניור השקיע בפתרונות צבאיים יותר מאשר כל נשיא אמריקאי אחר מאז מלחמת וייטנאם. התוצאה במזרח התיכון מדברת בשביל עצמה.

ישראל לא יכולה לעשות זאת בלא קושי רב כאשר היא אינה מקבלת תמיכה אמריקאית, לפחות פאסיבית. אבל, קונפליקט צבאי בסגנון זה אינו האינטרס של ארה"ב כאשר האיזור כולו כה לא יציב (כפי שהוא היום).

זוהי מכה לממשל בוש, אבל אולי הצלחה לישראל?

אני לא חושב שזה המצב.

כל המלחמות מקבלות תוצאות בלתי צפויות. זהו, פחות או יותר, הדבר היחיד שאפשר להיות בטוח לגביו כאשר התותחים מתחילים לירות.

לבנון היא דוגמא חיה לכך. ייצוב המדינה בשנים 1990-1991 היה אפקט משנה למלחמת המפרץ, כאשר סוריה קיבלה, כ"תודה" על העזרה מול סדאם חוסיין, יד חופשיה לפעילות בשכנתה הקטנה.

קללה שהביאה איתה משהו טוב הביאה בסופו של דבר לקללה אחרת. המודל הסורי ליציבות הראה כי הוא אינו יכול להתקיים ביחד עם דמוקרטיה ושליטה ריכוזית בבירות.

הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 היא שיעור ברור עוד יותר. הסיבה הרשמית היתה כדי להגן על הגליל מול ירי רקטות. הסיבה הבלתי רשמית היתה לרסק את אש"פ, דרישת הפלסטינאים למדינה משלהם, וליצור משטר נוצרי אוהד-ישראל בלבנון.

בכל הנקודות הנ"ל, התוצאה שהתקבלה היתה בדיוק ההיפך.

מלחמת האזרחים בלבנון קיבלה תאוצה חדשה, הכוחות האיסלאמיים עלו משמעותית בכוחם. התנועה הלאומית הפלסטינאית גדלה בכוחה ואף הוכרה לבסוף על ידי ישראל. טילים מהצפון ממשיכים ליפול, עם טווח ודיוק גדולים מאי פעם.

בהשוואה ל-1982, זוהי מלחמה צודקת. לא באסון ההומוניטרי שהיא גורמת אלא בסיבת פתיחת המלחמה. חיזבאללה ירו ראשונים, וזאת למרות שאין כל סכסוך טריטוריאלי בין שתי המדינות (הערה אישית שלי - הסכסוך על חוות שבעא הוא, הרי, לא אמיתי, ואפילו האו"ם לא מכיר בדרישה הזאת מצד לבנון).

להבדיל מ-1982, הסיבות הישראליות, גם הרשמית וגם הלא רשמית, זהות. ישראל רוצה להכריח את המדינה הלבנונית להשתלט כל כלל הטריטוריה שלה, כדי שלא יישאר שם מקום ל"Freelancers" של ג'יהאד.

בתיאוריה זה נכון וטוב גם ללבנון וגם לישראל. בת'כלס, הפצצות מאיימות להשיג,שוב, את ההפך.

ישראל, בכל קונפליקט שלה עם שכנותיה, החזירה מכה חזקה בהרבה מזאת שקיבלה. זה אומר הרבה גם על ערך חיי האדם באיזור שבו ישראל נמצאת, כמו גם על העליונות הטכנולוגית והאירגונית של ישראל.

חיזבאללה, תחת מנהיגותו של השייך חסאן נסראללה, היא וריאציה של אותו דבר שראינו כבר פעמים רבות. חוסר אכפתיות מחושב, גם כלפי האזרחים בצד שלו, אשר מושפעים מהאיומים הישראליים.

עם זאת, חיזבאללה הוא גם אויב חדש, ומסוכן יותר, לישראל. עמדה זו חוזקה על ידי נסיגת ישראל מדרום לבנון בשנת 2000, ומחוזקת עוד יותר עכשיו.

אם נסראללה יצליח להגיע למשהו שהוא אינו הפסד או נצחון, אלא משהו לא ברור, גם במחיר של החרבת לבנון, הוא יהפוך למנהיג הפופולארי ביותר בעולם הערבי מאז גמאל עבדל נאצר.

איום פוליטי כמו גם צבאי, זה מסביר את היקף ההפצצות הישראליות, ולמה מדינות כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית - בפעם הראשונה בתולדותיהן - מאשימות את חיזבאללה במשבר ולא את ישראל.

הרבה מפחדים מכוחות החלוץ של האיסלאם הקיצוני. הסכום הכולל של ניצחון של החמאס, "הרקטות הקדושות" של חיזבאללה, הכאוס בעיראק והאיום הקיים-תמידית של אל-קעידה, כמו גם, המצב עם איראן, אינו מבשר טובות למזרח התיכון, ואף לעולם כולו.

כאשר מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ'י ישראלים הורגים אזרחים במרדף אחדי השייך נסראללה, זה נעשה בשמה של הדמוקרטיה, החופש וזכויות הנשים. זהו עולם חולני, אבל ככה זה כאשר הנשיא האמריקאי דורש שנבחר צדדים - "או שאתם איתנו, אן שאתם עם הטרוריסטים".

לבנון צפתה לגידול של חמישה אחוזים בכלכלה השנה. הדרכים המבוקעות התמלאו באספלט חדש. יבול התפוזים היה גדול מאי פעם, וכך גם כמות מלונות היוקרה שנפתחו על החופים.

גודל הפינוי של תיירים זרים מראים את ההזדמנות האדירה שאבדה. בכך נהרסו חייהם של אלפי אנשים, כמו גם החלום של לידת פנינה מזרח תיכונית. ידידותית ויפהפיה.

אין כל סוף טוב באופק. לבנון אינה יכולה, ככל הנראה, למלא את דרישת ישראל ללא מלחמת אזרחים כוללת. ישראל אינה יכולה לסגת בלי לתת לאוייב הרצחני שלה יוקרה ומעמד מסוכנים ביותר.

ההצלחה של חסאן נסראללה ומחמוד אחמדינג'אד היא היאוש של העולם.

אני לא חושב שיש הרבה מה להוסיף על הנכתב. הוא פשוט קלע בול למצב - זוהי סיטואציה מחורבנת, ואנחנו נכנסו לתוכה At full speed, ועכשיו נראה כי אנחנו שקועים עד הצוואר.