אתמול בערב, בסיומו של עוד יום חם ושמשי (חודש יולי של השנה הופך להיות, כמו שזה נראה, אחד מחודשי היולי החמים ביותר בהיסטוריה של שבדיה. לא שאני מתלונן,  להפך. ), היינו אני והבלונדה בדרכנו חזרה הביתה מהמקום בו אכלנו ארוחת ערב (וזה המקום להודות לעדי, הפאב הקובני אכן מקום ממש סבבה, למרות שהוא היה ריק בצורה מפתיעה, בהתחשב בכך שהבארים האחרים מסביבו היו מפוצצים).

בכל מקרה, בעודינו הולכים, ביטננו מלאות  ועם שיחהבטלה על הא ועל דא, מצאתי את עצמי, לפתע פתאום, עומד מול הדבר הבא:

כן, זה מה שאתם חושבים - אופניים, מהגרסאות הראשונות שיוצרו, אי שם לפני כמאה וחמישים שנים (על פי וויקיפידיה, האופניים הללו, שכונו Boneshakers, החלו להיות מיוצרים בסביבות 1860).

בדיקה קצרה העלתה כי או שהאופניים הללו הן אכן מקוריות (שילדת הברזל השחורה והמאסיבית, גלגלי המתכת, הפדלים העשויים מעץ והמושב העשוי מעור), או שמישהו ממש, אבל ממש, התאמץ כדי לבנות משהו שייראה אותנטי לחלוטין, שמור וגם משומש באותו הזמן.

בכל מקרה, עמדתי והסתכלי (או יותר נכון, התפעלתי) על האופניים, הבלונדה  באה ונעמדה לצידי, מבט שואל על פניה.

"תמיד רציתי לנסות ולרכב על כאלה", אמרתי לה.

"כן," היא ענתה, "אבל אתה לא יכול לרכב על הזוג הזה, נכון?"

"כן, נכון," עניתי בעצב קל, "תראי איזה מנעול ענקי יש עליהם, אין סיכוי שאני אוכל לפתוח אותו ולקחת אותם".

"מה שכן," המשכתי, והחיוך חוזר לפני, "זה מזכיר שרציתי כבר כמה זמן להזמין ערכה לפריצת מנעולים!"

הבלונדה נאנחה במופגן, ושאלה "למה בדיוק אתה צריך ערכה לפריצת מנעולים?"

"כדי לפרוץ מנעולים, כמובן", עניתי בגאווה לא מוסתרת (נו, זה ברור שבשלב הזה, כמו כל גבר ממוצע, אני מדמיין עצמי כג'יימס בונד, חומק במהירות ובאלגנטיות מתוך איזה מקום שלא הייתי אמור להיות בו או לתוך איזה מקום שאני לא אמור להיות בו, אבל ששהותי בו תביא רווחה לעולם המערבי כולו).

"זה בדיוק מה שחששתי".

"אבל זה בסדר," סיכמתי את הדיון, "אני מבטיח שאני לא אנסה לעשות זאת עד שאלמד לפרוץ מנעולים כמו שצריך."