שיחות עם הבוס

עדי הצילה אותנו בבחירת מסעדה (בכל זאת, מדובר באיטלקי אנין טעם, מבין גדול באוכל וביין, שאוהב ומעריך אוכל טוב), והציעה לנו ללכת למסעדה בשם South of Siberia שאכן היתה הצלחה רבתי. האוכל היה מצויין, השירות גם כן והיין.. מעולה (פינו נואר צרפתי משנת 1999, המלצר ידע לספר על השנה, על הכרם, על תהליך היישון. היה משעשע).

בכל מקרה, אחרי שנפגשנו, נכנסו למסעדה והתיישבנו, התחלנו את השיחה, כמנהגנו בקודש, בדיון פוליטי קצר.

הבוס לשעבר הוא אוהד ישראל גדול, אבל גם מבקר ישראל לא קטן (בעיקר על השטויות שישראל עושה ואשר דופקות בעיקר את ישראל, כך לטענתו). העניין הוא, שהוא באמת מכיר גם את ישראל, גם את ההיסטוריה של ישראל וגם את "המצב" מספיק טוב כדי שתהיה לו נקודת מבט מדוייקת למדי והביקורת שלו, כשהוא נותן אותה, קשה להפרכה (במיוחד כשאני יודע כי הבן אדם בסך הכל מאוד פרו ישראלי. הוא אפילו מתגאה איך, לפני שלושים שנים, הוא חטף מכות רצח מכמה פעילי שמאל קומוניסטיים על כך שהוא הגן בפומבי על ישראל בויכוח ברומא אחרי מלחמת יום כיפור).

אחרי שסיימנו עם העניינים הפוליטיים, הוא החל לשאול אותי לגבי העבודה החדשה - איך אני מסתדר, אם אני נהנה, אם אני מרגיש שהעבודה אכן נותנת לי את מה שרציתי וכמובן - איך הבוס ה"חדש".

אני מצידי שאלתי איך הולך עם החברה ועם כל הפרוייקטים, אלו שאני הייתי אחראי עליהם ואלו שהתחילו אחרי שעזבתי (אמנם עזבתי אבל, כזכור, אני עדיין עוזר להם פה ושם עם דברים חשובים). חשבנו שהבלונדה תשתעמם אך היא אמרה שסוף סוף, אחרי שיותר משנתיים עבדתי בחברה ההיא, היא זוכה לשמוע מה באמת עשיתי שם, כך שזה בסדר גמור מבחינתה.

הבוס סיפר לי על החברה, וגם על כך שיש פרוייקט מאוד גדול ש"מגיע בדרך" - פרוייקט שלא קשור ישירות לחברה (אבל ממומן על ידי אותם בעלים). הם עדיין בבדיקת התכנות, אבל אם הכל יילך קשורה, זה בהחלט יהיה משהו מעניין, חדשני וגדול מאוד (ולא, זה לא היי טק. אה, לא בדיוק בכל מקרה).

בסופו של דבר, הוא שאל אותי, ספק בצחוק ספק ברצינות, אם אני לא הולך לבקש ממנו לחזור לחברה.

"אה, אמנם חסר לי לעבוד אתכם, אבל אני עדיין חושב שעשיתי החלטה נכונה", עניתי, "למה חשבת שאעשה זאת?"

"איזו עוד סיבה יש לך כדי לרצות לפגוש אותי לבד כשאני מגיע?", הוא שאל, כאילו בתמימות.

"גם אם הייתי רוצה לחזור", עניתי, "הרי התפקיד שלי כבר תפוס, ואני לא אכנס מחדש לתפקיד נמוך ממה שעשיתי קודם."

"בקשר לזה אתה באמת לא צריך לדאוג", הוא אמר וחייך, "תמיד יש מקום לאנשים טובים".

"את רואה?", פניתי לבלונדה, "הנה ההוכחה שהוא חושב שאני איש טוב!"

"אני מניחה שאני צריכה להסכים עם זה", היא אמרה, "אחרת יהיה לי די קשה להצדיק את העבודה שהתחתנתי איתך, לא?".

הגענו להסכמה הדדית - שאם יהיה לו משהו באמת מעניין בקנה (אני מניח שבטווח של שנה שנתיים) הוא בהחלט יודיע לי, אני, מצידי, אם ארגיש שמיציתי את עצמי, אשמח להודיע לו על כך גם כן (למרות שלא, אין לי שום כוונות לעזוב את העבודה החדשה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין).

בסופו של דבר, גם סיפרנו לו בקצרה על סיפור הפגישה שלנו (מסתבר שמשום מה, אף פעם לא יצא לי לספר לו על זה. מוזר, חשבתי שכל העולם ואשתו מכירים כבר את הסיפור).

את הארוחה סיימנו שעתיים וחצי אחרי שהגענו למסעדה. נפרדנו לשלום, ויצאנו, אני והבלונדה, בדרכנו בחזרה הביתה.

שגרירות

היום בבוקר היה לי "תור" לשגרירות האמריקאית בשטוקהולם, במטרה להוציא ויזה חדשה לארץ המגבלות הבלתי אפשריות.

אם היה לי ספק עד עכשיו, אז כבר אין - ארה"ב היא אכן "גרמניה החדשה" בכל הקשור לשמירה על נהלים, כללים, הנחיות, סדר ומשמעת. השעתיים שביליתי שם היו הדבר הקרוב ביותר שהיה לי לצבא מאז שהשתחררתי, אי שם בשלהי המאה ה-20.

אבל, לבסוף, אחרי ראיון ביזארי למדי עם אמריקאית קטנטנה ממוצא אסיאתי (שסיימה אותו ב"טוב, אני לא יכולה למנוע ממך לנסוע לירח הדבש שלך, נכון?"), יצאתי משם. כולי תקווה שבשבוע הבא הדרכון אכן יחזור אלי, עם הויזה בתוכו (הדבר הטפשי ביותר בכל הסיפור הוא שאנחנו נהיה בסך הכל יומיים וחצי בניו יורק. יותר מכך, זו כנראה הפעם האחרונה בא אסע לארה"ב עם דרכון ישראלי, מפני שאיני מתכנן לנסוע לשם שוב בשנה שנתיים הקרובות, ואחרי כם כבר יהיה לי דרכון שבדי, אשר ייאפשר נסיעה ללא הוצאת ויזה).

נו, ניחא, לפחות תהיה לבלונדה הזדמנות, סוף סוף, לכתת רגליה בשדרות ההומות אדם, ולקנות עד שתיפול (כן, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).