גם ככה "כל העולם נגדנו".

גם ככה מבכים יומם וליל את "ההשמדה של לבנון בידי ישראל", ורואים פרשנים וכתבים, צלמים ומומחים מטעם עצמם, פוליטיקאים וסתם בעלי אינטרסים, מתחרים ביניהם כדי למצוא את זה שיצליח להכפיש, לקלס, לגדף או סתם להכריז בראש חוצות כי איננו ראויים להתקיים.

גם ככה כולם מאמינים כי אנחנו הילד הרע של השכונה, גם ככה כולם מאשימים אותנו כי אנחנו אלו שגורמים לבעיות, שלו רק "היינו בסדר" (או אולי, פשוט לא היינו בסביבה כדי להפריע), הכל היה בסדר גמור ושום דבר לא היה מפריע את שלוותם של אנשי המזרח התיכון טובי הלב ונקיי הכפיים.

קשה להשתחרר מהתחושה של "אם כבר, אז כבר".

את השם הרע כבר יש לנו. לא משנה כמה אנחנו מנסים להציג עצמנו כ"הומנים" וכ"עושים כמיטב יכולתנו כדי להקטין את הפגיעה בנפש, גם של הצד השני", אף אחד לא ממש מאמין לנו. ואלו שכן - שותקים רובם ככולם.

אז אולי, בעצם, לא כדאי לטרוח? הפציצו בהפצצות שטיח. השתמשו בנשק מלוכלך. אל תחוסו על נשים וילדים, בתי חולים ומוסדות ציבור - שטחו את הכל וצרו "איזור מוות" בטווח המלא שבין גבול ישראל ועד טווח הרקטות המקסימלי. שטחו את בסיסי הצבא הסוריים אשר מסייעים לחיזבאללה, בצעו "ניסוי טקטי" בנשק על ערבות מדבריות איראן. ללא פגיעה בנפש, פשוט כ"הצהרת כוונות".

זה נורא, זה נוגד את כל מה שאני מאמין בו, אבל לפעמים (כמו עכשיו) זה מרגיש כי גם ככה העולם כולו מאמין שזה מה שאנחנו עושים. הנזק התמידי כבר נעשה, אולי כדאי שלפחות נקצור את הפירות ההרתעתיים.

(פורד בפוסט הלוחמני ביותר שלו אי פעם, ולא ממש מאמין שמילים שכאלה יצאו לו מהפה)