הכרתי אותו.

בעצם, לא בדיוק.

סיפור חייו עצוב למדי. הוא נוצרי, בן למשפחה אשר גרה באיזור הגליל העליון במשך מאות שנים.

משפחתו התיישבה לפני כמה וכמה דורות בכפר הקטן איקרית, לא רחוק מגבול המדינה שהיום נקראת לבנון.

הכפר היה קטן למדי, ארבעים בתים, מאות בודדות של אנשים. בית ספר גם היה שם, וגם כנסייה.

בזמן מלחמת העצמאות, החליט הפיקוד הצה"לי כי הגבעות עליהן יושבים שני כפרים - איקרית וברעם - הן נקודות אסטרטגיות חשובות למבצע חירם, המבצע אשר הגיע כמעט בסוף המלחמה, במטרה לכבוש את הגליל העליון לפני כניסת הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב לתוקף.

איקרית וברעם היו כפרים של ערבים נוצרים. תושביהם לא השתתפו בשום צורה פעילה במלחמת העצמאות, והמלחמה כולה, למעשה, כמעט ולא נגעה להם.

בעקבות ההחלטה כי הגבעות עליהן יושבים הכפרים הן נקודות אסטרטגיות, הגיעו גדודים של צה"ל כדי לפנות את יושבי הכפרים, תוך הבטחה ש"תוך 48 עד 72 שעות, עם סיום המבצע, יוכלו תושבי הכפרים לחזור לבתיהם".

To cut a long story short - יושבי הכפרים הללו, הידועים כ"עקורי איקרית וברעם", לא זכו מעולם לחזור לבתיהם. קרוב לשישים שנים עברו, בהם נהרסו הכפרים על ידי צה"ל עד היסוד (באיקרית השאירו את הכנסייה בלבד), נעשו עשרות עתירות, שלושה דורות נולדו, ואפילו בג"ץ הכריע כי חובה על ישראל להחזיר לעקורי הכפרים את בתיהם, כל זאת ללא הועיל.

תושבי איקרית וברעם וצאציהם התיישבו בכל רחבי הארץ - מערי הצפון ועד באר שבע. עם זאת, מעולם הם לא שכחו את כפריהם ומנסים, עד עצם היום הזה, לקבל את המגיע להם לפי חוק ובית משפט - ולחזור לאדמתם (שלא משמשת, כבר עשרות שנים, לדבר מלבד כגל אבנים אותו מבקר ג'יפ צה"לי פעם ביום).

משפחה אחת - משפחת חיאט, התיישבה במושב יערה אשר בצפון. סב-רב המשפחה - מאדי חיאט, מעולם לא שכח את כפר הולדתו. כמעט מדי יום ביומו הוא היה עולה, עם כל שנותיו, למעלה על הגבעה אשר בה היה קיים הכפר בו הוא גדל.

הוא טיפל בכנסייה שעדיין עומדת על תילה. ישב בסככה רעועה מחוץ לכנסייה עם פח מתכת כשולחן ושרפרף פלסטיק קטן לכיסא.

למבקרים המעטים שהגיעו למקום, כמו שאנחנו עשינו בלי כוונה תחילה, הוא הסביר פנים. הראה לנו את הכנסייה, והסביר בעברית מתובלת בערבית על ההיסטוריה של הכפר, ועל תפקידו - לשמור על המקום, לשמור על הזכרון ולקוות שיום אחד ייתעשתו הרשויות בישראל, ויייתנו לו, למשפחתו ולכפרו לחזור הביתה - אל המקום אותו הוכרחו לעזוב לפני כמעט שישים שנים. הוא ביקש ממני, שוב ושוב, להסביר לאורחים על המקום, הסיפור, העוול.

הגענו לשם במטרה לאכול ארוחת צהריים - היה יום אביבי ונפלא, מלא פריחה גלילית וירוק - ראינו את הגבעה המזמינה עם הנוף המדהים ועלינו. פגשנו אותו יושב ליד הסככה, והוא מיד לקח אותנו לסיור מסביב למה שהיה פעם הכפר, ובכנסייה.

החלטנו לחלוק איתו את ארוחת הצהריים שלנו - כמה בקבוקי מים מינרלים, פיתות טריות, לבנה וחומוס טרי שקנינו בכפר דרוזי לא רחוק משם. הוא לא רצה להצטרף אלינו, נראה כי התבייש, אבל "הסכים" שאשאיר לו פיתות ולבנה כשהלכנו - היה ברור שחוץ מזה לא היה לו דבר לאכול באותו היום.

ברוב המוחלט של יותר משמונים שנותיו הוא קיווה וניסה, בדרכי שלום ובנועם, ובעצב בלתי נגמר - לקבל את החלקה הקטנה שלו, ולקבל את הצדק אותו הבטיחה מדינת ישראל לספק.

הוא נהרג היום, על ידי קטיושה שנורתה בידי החיזבאללה. המוסלמים הרגו את הנוצרי שכל חייו קיווה שהעוול שנעשה לו על ידי מדינת היהודים יתוקן.

במזרח התיכון, כמו שזה נראה, אין תקומה - רק עצב, שכול ומעגל בלתי נגמר של סבל.

יהי זכרו ברוך.