נו, נגמרה המלחמה (או, לפחות, יש הפסקת אש).

נעזוב לרגע את ה"חשבון היבש" של מספרי הרוגים/פצועים/כמות פצצות/כמות טילים וכו' וכו', ונתרכז בעיקר.

יצאנו למלחמה הזאת, רשמית, בכדי להחזיר את החטופים, "להחזיר לחיזבאללה" על הריגת שמונת החיילים בתקיפה שהביאה לחטיפה ותוך כדי ניצלנו את המומנטום כדי לנסות ולהעיף, פעם אחת ולתמיד, את החיזבאללה מדרום לבנון. עוד מטרה, פחות מוצהרת אבל לא פחות ברורה, היתה להשיב קצת מ"יכולת ההרתעה" של ישראל, משהו שהורגש כי אבד בשנים האחרונות, כאשר הוכח שוב ושוב כי גם הצבא המתוחכם ביותר במזרח התיכון לא ממש מסוגל להתמודד עם ילדים שטופי מוח בני 17 עם חומר נפץ מאולתר, כמה חוטי חשמל ומפסק שעולה חצי שקל בכל חנות לחומרי בניין.

מה השגנו בת'כלס?

החטופים - עוד לא הוחזרו והאמת - אני אופתע ביותר אם הם יוחזרו (אלא אם כן ישוחררו 1000 האסירים הלבנונים שעוד יושבים בבתי הכלא בארץ, וזה מה שהחיזבאללה דרשו מההתחלה וישראל סירבה בתוקף).

החיזבאללה - נו, אז הרגנו להם. 100? 200? 400? 1000? מה זה משנה? הרי כל ההרוגים יוחלפו בתוך שבוע, חודש, שנה. ואז מה?

אז תגידו - הורדנו להם את תשתיות הלחימה. בולשיט. כל מה שהפצצנו בפצצות שעלו עשרות מיליוני דולרים יוחלף על ידי החבר'ה הטובים מאיראן, ויותר מכך - יוסקו לקחים מהעימות הנוכחי כדי לצייד אותם עם ציוד שיאפשר מקסימום פגיעה במינימום מאמץ (מי אמר טילים נגד טנקים ונגד ספינות?).

אז תגידו - גרמנו ללבנונים לשנוא את החיזבאללה, והם ייזרקו אותם מלבנון. אולי, אבל יותר הגיוני שרוב הלבונינם, גם אם הם נוטרים טינה לחיזבאללה על שהכניס אותם לבוץ, הם נוטרים יותר טינה ישראל על שהחריבה להם פעם נוספת חלק נכבד מארצם, ועם כל חוסר הכוונה שלנו, גרמנו בהחלט למותם של מאות חפים מפשע (ואני לא נכנס כאן לעניין ה"הם משתמשים בהם כמגן אנושי". זה ברור, זה מלוכלך, זה רע, אבל זה לא משנה את העובדה שבסופו של יום, זוהי הפצצה שלנו שהרגה אותם).

בינתיים, כשראש ממשלת לבנון קורא לחיזבאללה "גיבורים", לא נראה שהלך הרוח הוא מה שישראל רצתה וקיוותה.

לבנון אולי, אני כולי מקווה, תזכה לקום שוב על רגליה במהירות - עם סיוע בין לאומי מאסיבי שיאפשר לממשלה הרופסת שלהם להתנגד לחיזוק השליטה מחדש של סוריה בלבנון (שליטה שסוף סוף הורמה, גם אם בצורה חלקית, אחרי רצח חרירי).

מה עוד "השגנו"?

בשאר אסד - הנשיא הסורי הקטן והחלש, הנשיא שכל כך פחד לכסאו עד שלא העיז לצייץ במשך החודשים מאז רצח חרירי ובפחד מתמיד מתוצאות ועדת החקירה של האו"ם (שברור כי תצביע על המשטר הסורי כאחראי ישיר לרצח), הבין שהלחץ עליו ירד לחלוטין, שללבנונים לא אכפת מחרירי יותר ושמעמדו, בגיבוי איראני פתוח וגלוי כפי שלא היה מעולם, עלה בצורה ניכרת (גם אם כ"שליט חסות"), עד כדי כך שהוא כבר מעיז, יום אחרי הפסקת האש, לצאת בהצהרות שגם אם הן אינן לוחמניות בצורה ישירה, הן יותר לוחמניות ממה שהעז אי פעם.

שיפור הרתעה, מישהו?

ואחרונים חביבים - האיראנים - אלו שרצינו "לעשות להם שריר" על ידי חיסול הזרוע המקומית שלהם. הם צוחקים כל הדרך על הכור הגרעיני. המדינות הערביות ה"מתונות", אלו שביקרו בתחילה את החיזבאללה (ובאופן עקיף את המדינות התומכות בו) נדמו ושקטו. העולם, שדווקא כן התחיל להראות קצת סימנים של שרירים מול הגרעין האיראני העביר את כובד משקלו למלחמה בלבנון (למרות שהעניין האיראני עדיין מתגלגל ומי יודע, אולי אפילו יביא להחלטה אופרטיבית) ואחמינדג'אד יכול להראות זחוח מתמיד.

אז תגידו - אם היינו ממשיכים בלחימה אז היינו מעלימים את החיזבאללה ומנצחים. ואני אומר - אין שום סיכוי שבעולם שזה היה יכול לקרות. גם במחיר של שיטוח כולל של לבנון על כל אזרחיה (ואני יודע מה כתבתי. זה נכתב מתסכול יותר מאשר אמונה שזה יפתור משהו).

היחידים שיכולים לגרום לחיזבאללה להעלם הם אלו ששולטים בחיזבאללה ללא עוררין - איראן וכפרוקסי - סוריה.

אז הזדמנות הפז שהיתה לנו ללחוץ על סוריה כדי לגרום להם לוותר על התמיכה בחיזבאללה פספסנו ביום בו התחלנו להפציץ מתקנים אזרחיים בלבנון, ובאותה נשימה נזהרנו שלא להזיז אף שערה משערות ראשו של אסד (ולא, ה"מטס" שעשו מעל הארמון שלו לא ממש נחשב לדבר מלבד התגרות ילדותית וטפשית).

את הלחץ העולמי על איראן, גם אם לא שברנו, החלשנו.

את התקדמות לבנון לקראת העולם המערבי, מה שהיה מאפשר, אולי, ליצור מדינה יציבה ולא עויינת (גם אם בינתיים לא ידידותית) מצפון, העברנו לרוורס (למרות שכולי תקווה שהתהליך הזה עוד יהיה הפיך).

את החיזבאללה, גם אם נכריז על כך שניצחנו עד מחרתיים - הוצאנו כמנצחים.

לא יודע מה אתכם, אבל אני מרגיש שישראל הפסידה את המערכה הזאת, בכל מובן שחשוב (ושוב - אני מדגיש - אין לזה שום קשר להפסקת הלחימה. התוצאה הייתה זהה, רק עם יותר הרוגים אצלנו ויותר הרוגים בלבנון גם אם היינו ממשיכים ולא מקבלים את הפסקת האש).