השבוע הזה התחיל בסערה.

לא רק הממטרים מלמעלה (שדווקא בבוקר, בניגוד ללילה שקדם לו, הפסיקו למשך כמעט על היום), אלא גם בעבודה עצמה.

מצחיק שגם באירגונים גדולים ועשירים (או, שמא עלי להגיד - במיוחד באירגונים גדולים ועשירים) רוב משחקי הכוח, בין אם בין אנשים בארגון ובין אם בין האירגון ללקוחות, הם מעין "משחקי סכום אפס", לפחות בטווח הקצר.

למה אני מתכוון? שאין "לקחת בלי לתת", למשל. שאי אפשר להוריד איש צוות עיקרי מעבודה מול לקוח חשוב, בלי "אתנן" לאותו לקוח, בדמות שידרוג השירות כלפיו, כדי להוכיח כי רמת השירות לא נפגעה בעקבות הורדה של אותו איש צוות מצוות הלקוח.

עזבו, סתם יום ארוך ומעצבן. ומחר, אני חושש, לא יהיה טוב בהרבה.

אבל ככה זה תמיד לפני חופש, לא?

ולזה גם מתייחסת הכותרת. לארץ אנחנו ממש עוד לא "כמעט מגיעים" (למרות שכרטיסים כבר קנינו - נגיע לשבועיים מסוף נובמבר עד כמעט אמצע דצמבר - התקופה הכי מגעילה של השנה לבלות בה בשבדיה), אבל לקוסטה ריקה - עוד קצת וזה.

אז מה יהיה לנו שם? אחרי "קפיצה קטנה לחו"ל" (תשעה וחצי שעות טיסה לניו יורק, ומשם עוד חמש לסאן חוזה), נבלה לנו 19 ימים במדינה אשר הוגדרה כ"קצת יותר גדולה מ-Småland (מחוז בדרום שבדיה, בערך בגודל של ישראל)". נראה (אני מקווה) הרי געש, ונעשה טיולים בפסגות עצים בג'ונגל. נבלה בחופים שחורים, אדומים, אפורים ולבנים, נראה צבי ים, קופים, פרפרים וציפורים, נשחה בים הקאריבי ובאוקינוס השקט ועוד - שילוב של "טיול הרפתקאות" ביחד עם סתלבט. מכיוון שבכל זאת אנחנו כבר עברנו את גיל המוצ'ילרוס, גם המקומות בהם נשאר יהיו, אני מניח, קצת יותר מהוסטלים, וגם שכרנו אוטו (RAV4 "או דומה", כך לפי הואוצ'ר של חברת ההשכרה) כמעט לכל ימי הטיול, למען כי לא נצטרך לכתת רגלינו ביחד עם העמך באוטובוסים (הצבעוניים להדהים/להחריד, תלוי במצב הרוח) של קוסטה ריקה.

אחרי זה - שלושה ימים בניו יורק (הבלונדה מעולם לא היתה, היא צפוייה להלם תרבות משמעותי, אני חושב) ו.. יאללה, הביתה, בחזרה לשגרה.

שגרה? אולי לא. נראה כי יש סיכוי לא רע שאצטרך לנסוע לניו דלהי לשבועיים או שלושה מתישהו בין החזרה מקוסטה ריקה לנסיעה לארץ. אם זה אכן ייתממש, אז באמת אוכל להעביר את "רבע השנה המחורבנת ביותר בקלנדר השבדי" בצורה קלה ונעימה, יחסית.