היום השלישי (יום שלישי, החמישי בספטמבר 2006)

אחרי ארוחת בוקר במלון אמרנו שלום לעיירה הקטנה והממש לא אטרקטיבית Turrialba (לא התכוונו כלל לשהות שהם, ובסוף גרנו שם יומיים..) ויצאנו מזרחה, לכיוון החוף הקאריבי של קוסטה ריקה.

בנסיעה הזאת גילינו את מה שחשדנו בו קודם לכן - בקוסטה ריקה כמעט ולא קיימים כבישים שהם יותר מחד מסלוליים לכל כיוון. זה, בתוספת אין סוף משאיות ענק (מובילי בננות, בעיקר) שנוסעות במהירויות מטורפות, מכוניות שעוקפות בסיבובים, דרך קווי הפרדה רצופים, עשר מכוניות במכה, בתוספת העובדה שיש בורות ענק בכביש פה ושם לא בדיוק הופכים את הנהיגה בכבישי קוסטה ריקה לתענוג גדול.

בנוסף לכך - שילוט. בדיעבד, הגעתי לכמה מסקנות בנוגע לשילוט הדרכים בקוסטה ריקה:

1) בדרך כלל אין שילוט דרכים.

2) כשכבר יש, הוא לרוב ממש לא מדוייק (נסענו למקום מסויים שהמרחק אליו היה 104 ק"מ, שלט נוסף, באותו הכביש, שהופיע אחרי עוד 45 דקות נסיעה, אמר שהמרחק הוא 106 ק"מ), או שהוא מופיע במקום חסר תועלת לחלוטין (לדוגמא - שלט בכביש שפונה שמאלה ורק שמאלה מודיע שהעיירה אליה נוסעים נמצאת שמאלה. קילומטר אחרי הפנייה יש פיצול בכביש, כאשר בכל צד של הפיצול לא רואים דבר מלבד גבעות, הרים וכביש. כמובן, אין אף לא רמז פצפון לגבי איזה צד של הפיצול יש לקחת כדי להגיע לאותה עיירה).

3) כאשר כבר שמים שלטים, מעולם לא מסירים אותם, ואין כל פיקוח על מי זכאי לשים שלט או איך הוא אמור להראות. כך ששלט הדרכים יכול להיות שלט לבן קטן חלוד, ולידו שלט ירוק גדול פלסטי מודרני, שמפרסם את העובדה שיש קזינו עוד 20 ק"מ.

כל זה הופך את חווית הנהיגה בקוסטה ריקה, כאמור, למפוקפקת משהו. עם זאת, אחרי כמה שעות נסיעה, אחרי שעברנו כמה נופים מעניינים, כמו אלו:

למרות שזוהי התקופה הגשומה, הנהר הזה יבש למדי, כך שרק צד אחד של הדלתא מלא במים

זהו הר געש כבוי, אבל עם הענן מעל, נראה כאילו הוא מוציא עשן..

הגענו לכפר קטן בשם Cahuita:

מדובר בכפר שמאוכלס, רובו ככולו (וכמו רוב החוף הקאריבי של קוסטה ריקה) בשחורים שהגיעו למדינה כ"עובדים זרים" לעבוד במטעי הקפה והבננות, ונשארו. הכפר הזה עצמו אכן מלא ברסטפארים שמדברים במבטא ג'מייקני כבד, וכל המקום נותן הרגשת "בוב מארלי" אחת גדולה.

במקום ישנם גם כמה חופים יפהפיים, ואף אפשר לראות את אגוזי הקוקוס משלל העצים זרוקים בכל פינה:

זהו אחד מה"חופים השחורים" המפורסמים, למרות שפיסת החוף הנוכחית הזו, בצילום הנוכחי הזה, לא נראית ממש שחורה (אבל היו כאלו שאכן נראו כמעט שחורים לחלוטין):

אחרי סיבוב קצר במקום (והחלטה כי נחזור לשם ביום אחרי), המשנו דרומה ל-Puerto Viejo, עיירה שנמצאת כעשרה קילומטר (אבל כמעט חצי שעה נסיעה, בגלל דרך העפר מלאת הבורות שבאמצע) דרומה.

בקצה הדרומי של העיירה הגענו למלון בו התכוונו להשאר באותו הלילה - Shawanda Lodge, מלון עם חדרים שהן בעצם בקתות, עשוי כולו עץ, בלב הג'ונגל, ובמרחק שתי דקות הליכה מהחוף הקאריבי היפהפה (ועם זה לא מספיק, לכל בקתה יש ערסל וספה בחוץ, ומיטה בגודל קינג סייז מעץ מלא מבפנים:

חלק מה"לובי":

החדר שלנו:

העץ הזה, כ-65 מטרים גובהו, עומד במרכז הג'ונגל שהוא חלק מהמלון

וכמה פרחים טרופיים ביזאריים למדי:

אחרי ששמנו את הדברים, החלפנו לבגדי ים ומיד אצנו רצנו לחוף:

אחרי כמה שעות בחוף, חזרה לחדר, מקלחת ארוכה ונפלאה בחדר האמבטיה הע-נ-ק שבחדר, ומשם - למסעדת מאכלי ים נפלאה בעיירה.

באמצע הארוחה, אחרי שכל היום כולו היה חמים שמשי ונעים, התחילה סערה טרופית במלוא עוזה. אין ספק - מרשים לראות איך משנייה לשנייה משתנה מזג האוויר בצורה כה קיצונית - רגע אחת רואים ירח, כוכבים וים שקט, רגע אחרי זה מפלי מים נופלים מהשמיים ברעש אדיר, והכל רצים מהר כדי לכסות את מה שאפשר (ומה שלא מספיקים, הופך לספוג מים לחלוטין תוך שניות ספורות).

חוויה.

המשך חוויות ירח הדבש הפוסט הבא..