היום השישי, יום שישי השמיני בספטמבר 2006

את הבוקר התחלנו ממש מוקדם. קמנו בשעה חמש, וזאת במטרה לשתות קפה מהיר (וטעים מאוד, הקפה הקוסטה ריקני אכן משובח) ו.. יאללה לסירה, ביחד עם דאריל, מדריכנו הנועז/בעל מלוננו/ביולוג, לסיור בשמורת הטבע של Tortuguero.

בשלוש השעות שעברו הספקנו לראות טבע מדהים, שלל חיות (קופים, ציפורים, אליגטורים, חזירי בר ועוד) וכן לשמוע הרבה סיפורים על הסביבה (כמו הסיפור של שמורת הטבע, על כריתת העצים בקוסטה ריקה, על נסיונות השימור של הצבים ועוד) והגענו למסקנה שדאריל, חוץ מהעובדה שהוא מדריך מעולה ושבאמת אכפת לו ממה שהוא עושה, הוא פשוט בן אדם נפלא.

בשביל לא להכביר יותר מדי במילים, הנה כמה תמונות מהסיור:

לפני היציאה לסיור - זוהי "ספינת משא" שמביאה מצרכים לכפר. זוהי הדרך היחידה להגיע מפני שאין כבישים שמובילים לאיזור

יוצאים לסיור - זוהי אחת מתעלות הכניסה לשמורה הענקית

תוכן על ראש עץ - המקורים שלהם בהחלט מדהימים

וזהו Spider Monkey שמפגין את יכולותיו האקרובטיות בזינוק בין העצים (כן, הם נופלים לפעמים, ואפילו נהרגים. Survival of the fittest).

בערך בשמונה ורבע היינו בחזרה במזח של המלון של דאריל, בדיוק בזמן בו התחילה מיני סערה טרופית (מזל גדול, בהתחשב בכך שהסירה היתה פתוחה לחלוטין). התיישבנו לארוחת בוקר טעימה (ושוב עם הקפה המשובח), וישבנו לנו להרגע על המזח אל מול שמורת הטבע והסירות החולפות, מחכים לסירה שתוביל אותנו בחזרה ל"יבשה".

הסירה אכן הגיעה בשעה היעודה - אותה סירה קטנה ורעועה כמו בדרך לשם, עם אותו בחור. הפעם, היא היתה מלאה לחלוטין וכללה שישה נוסעים ואת המשיט, ואת כל תיקי הנוסעים, מה שבהחלט נראה כאילו מהווה משקל יתר לסירת הפיברגלס הזערורית.

יצאנו לדרך (במזל, הפסיק הגשם) ובהתחלה הכל נראה תקין. עם זאת, אחרי כשעה של הפלגה, החל המנוע להשמע רשרושים, קרקושים ולבסוף שבק ומת. הבחור ניסה ללחוץ כאן, לפתוח שם, למשוך פה, ולבסוף הודיע שהמנוע מת - כנראה שנכנסו מים ואין סיכוי להפעילו מחדש.

אנחנו בתעלה, באמצע שומקום, עם עשרים קילומטרים או יותר לכפר מאחורינו וכחמישים לכפר לפנינו. מה עושים? כשהדבר היחיד שיש בסירה כדי להתקדם עמו, חוץ ממנוע מושבת, זה משוט אחד שבור?

למזלנו, הגיעה מאחורינו סירה נוספת, טיפה יותר גדולה (אבל עם מנוע זהה לחלוטין) שגם כאן נראתה בתפוסה כמעט מלאה. הבחור ההוא, כנראה כחלק מ"אחוות המשיטים", עצר לסייע. אחרי ששני הגאונים הטכניים הגיעו (שוב) למסקנה כי אין סיכוי שהמנוע השובק יחזור לחיים, הם חיברו חבל לחלק הקדמי של הסירה שלנו, קשרו אותו לחלק האחורי של הסירה השנייה ו.. התחילו לגרור.

מן הסתם, כאשר גוררים סירה, ועוד על ידי סירה עם מנוע חלש באותה מידה, מהירות ההפלגה היא ממש זחילה ביחס למהירות המקורית. ומכיוון שלא מדובר כאן במרחקים קצרים, כבר ראינו איך נגיע ליבשה, במקום באחת אחה"צ כמתוכנן, אולי, אם ייתמזל מזלינו, בערב.

אחרי כמעט שעה של הפלגה איטית שכזו, כאשר אנו מתענגים על עשן המנוע של הסירה שגוררת אותנו, והמשיט של הסירה שלנו, נבוך בעליל, ממלמל "רק עוד חמש דקות" פעם בעשר דקות, הגענו למזח קטן בו יכולנו לעצור.

כולם יצאו מהסירות, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לצלם אותן, למען נזכור את החוויה בצורה ויזואלית:

הסירה הימנית היא הסירה "שלנו". הסירה השמאלית, הגדולה מעט יותר, היא סירת המושיע. בשלב זה כבר העמסנו את כל התיקים שלנו על הסירה השנייה

אחרי שהועברו אחר כבוד כל התיקים שלנו לסירה השנייה, ושבעתנו (ששת הנוסעים והמשיט) התווספנו לסירה השנייה (שגם ככה, כאמור, היתה מלאה כמעט עד אפס מקום), יצאנו שוב לדרך.

מיותר לציין שנוסעי הסירה השנייה, למרות היותם חברותיים למדי, לא ממש שמחו על תוספת המשקל שהפכה את הסירה (שהיא עם מנוע זהה לסירה שלנו, כאמור) לכבדה הרבה יותר מדי. השייט היה איטי הרבה יותר, המים קרובים לשפת הסירה הרבה יותר מדי.

אבל, לבסוף, באיחור אלגנטי של שעה וחצי, הגענו למחוז חפצנו - המזח בכפר Moin.

שם אפילו חיכה לנו ג'יפנו הנאמן, אליו פיזזנו בחדווה (כבר לא יכולנו לסבול יותר סירה, או מים, או שום דבר שקשור לכך) ויצאנו לדרך, עם המזגן פועל במקסימום.

התוכנית היתה לצאת לכיוון Arenal (עליו נדבר ביום הבא), אבל בינתיים, מכיוון שהיום התקצר והלך לו, החלטנו לעצור בדרך בעיירה קטנטנה בשם Puerto Viejo (כן, שם זהה לעיירה בחוף הקאריבי. הם מאוד אוהבים, בקוסטה ריקה, לשחזר שמות של מקומות ולהשתמש בהם כמה וכמה פעמים).

בדרך גם ראינו את השלט הבא:

אין לנו מושג מה יש שם, עקבנו אחרי הדרך הטרשית למדי וכל מה שראינו היו כמה חוות. כבר התחיל להיות מאוחר וחשוך, ולכן החלטנו לא להתעכב אלא להמשיך ולנסוע.

הגענו למלון קטנטן (ארבעה חדרים בלבד!) ומומלץ עד מאוד בשם Posada Andrea Cristina. מדובר בביתו הפרטי של אחד האנשים הפעילים ביותר בשימור הטבע הקוסטה ריקני, שביחד עם בנו ואשתו מפעילים גם Bed&Breakfast מקסים עם חדרים ענקיים, בלבד הגן הגדול שלהם, עם ארוחות בוקר משובחות ביותר. בנוסף, כאשר הוא בבית, לוקח אנדראה את אורחיו לסיורים בפארקים הקרובים למקום מגוריהם, תוך שלל הסברים מלומדים על החי והצומח.

הגענו לשם בגשם שוטף, רעבים ועייפים, לכן החלטנו לעשות עצירה בסופרמרקט המקומי, לקנות כמה מצרכים וקצת ג'אנק (עוגיות וכו'), לנשנש בחדר, ללכת לישון מוקדם ולהתחיל את היום הבא מוקדם גם כן.

לא ידענו שהיום הבא יהיה אחד הימים המדהימים ביותר (אם לא המדהים שבהם) שבילינו בקוסטה ריקה..