היום השביעי - יום שבת, השביעי בספטמבר, 2006
קמנו מוקדם בבוקר (גם הלכנו לישון מוקדם, וגם זאת היתה התוכנית), ויצאנו אל הגן הטרופי הגדול של ה-B&B כדי לאכול ארוחת בוקר.
בעלי המקום לא היו שם. מי שכן היה הוא הילד בן ה-17 של הבעלים, שעוזר לנהל את המקום. הילד הזה פשוט מקסים. אדיב, נחמד ועד כמה שיכולתי לשפוט, אדם טוב לב. היה תענוג לשבת ולקשקש איתו קצת על המקום, על הטבע ואפילו על אביו.
ארוחת הבוקר היתה טעימה מאוד (הם אפילו מכינים את הלחם שלהם בעצמם, ועושים עבודה משובחת). מה שהיה נחמד הוא מתקן האכלת הציפורים שהם התקינו קרוב לאיזור ארוחת הבוקר. מדובר בעצם בפלטפורמת עץ שעומדת על עמוד. בראשה שמים כמה פירות (כמו בננות) ו.. החגיגה מתחילה.
הנה כמה מהציפורים היותר יפות שהגיעו לזלול:


שבעים ומרוצים חזרנו לחדר, לקחנו את הפקלאות ויצאנו לדרך.
בדרך ל-Arenal (זהו הר הגעש הפעיל ביותר בקוסטה ריקה, ובעצם בכל מרכז אמריקה), החלטנו לבקר במקום בשם La Paz Waterfall Gardens. זהו פארק פרטי, השוכן בלב ההרים והיער הטרופי, ובו 7 מפלי מים גדולים ומרשימים. בנוסף, הם מתהדרים בחוות הפרפרים הגדולה בקוסטה ריקה (בגודל של איצטדיון פוטבול אמריקאי), באיזור האכלה ליונקי דבש, בביתן זוחלים וצפרדעים גדול ועוד שלל אטרקציות.
הדרך לשם לקחה כמעט שעתיים של נסיעה בכבישים צרים ומתעקלים במעלה הגבעות, ואז במעלה ההרים. בדרך, אף בצבץ לו איזה הר געש מבעד למעטה העננים הכבד:

לבסוף אחרי שכבר היינו בטוחים כי פספסנו את המקום, ואחרי עליות כמעט בלתי אפשריות בדרך (עם ג'יפ!), מצאנו את הכניסה הראשית, והחנינו את הרכב.
הכניסה לא זולה כלל - 25$ לאדם (או, אם רוצים לשלב בזה גם ארוחת צהריים בבופה שלהם, מוסיפים עוד 12$לאדם). אבל בהחלט שווה את המחיר.
את הטיול מתחילים בירידה ממרכז המבקרים (שצמוד אליו יש גם את המלון החדש שלהם - La Pas WF Gardens Peace Lodge, שנראה מדהים ועולה בהתאם) ומגיעים לחוות הפרפרים. שם, סוף סוף, יכולתי לתפוס כמה תמונות טובות של הפרפרים אותם ראיתי מעופפים מעלינו מאז הגענו לקוסטה ריקה, אבל מעולם לא הצלחתי לצלם:





אחד מהם אף החליט להתחבר עם הבלונדה, והתיישב אחר כבוד על גבה:

משם המשכנו לאיזור יונקי הדבש. יש בקוסטה ריקה עשרות סוגים של יונקי דבש, בצבעים מרהיבים. במקום הזה, מאכילים אותם ממתקנים דמויי פרח המכילים מי סוכר. אפשר, מי שרוצה, אף לקחת "פרחים" שכאלה ביד, לעמוד ללא תזוזה, ויונקי הדבש אף יבואו לאכול מכף ידך.
למי שלא יודע, יונקי דבש הם בעלי החיים עם הדופק המהיר בעולם - 1000 פעימות לדקה בממוצע ו"רק" 150 פעימות לדקה כאשר הם ישנים.

משם המשכנו וראינו גם "בית קוסטה ריקני מסורתי" (שנראה, האמת, הרבה יותר טוב מהרבה חוות אמיתיות שעברנו בדרך). לידו עמדה גם העגלה הבאה:

מסתבר, שעגלות אלו, שמהוות כמעט סמל לאומי בקוסטה ריקה, שימשו עד לעבר הלא מאוד רחוק להוביל קפה מהמטעים לנמלים. הקישוטים הפכו בחלקם ל"זיהוי" של בעל העגלה ומיקום המטעים, ואף יותר מכך לסמל סטטוס (משהו בסגנון Pimp My Cart). ככל שהעגלה היתה מקושטת יותר, כך ברור שבעליה עשיר יותר.
משם המשכנו לרדת בשביל, ונכנסנו לאיזור הררי ומיוער הרבה יותר, שם ראינו שלל מפלי מים:


פשוט מדהים לראות איך כל מילימטר מכוסה לחלוטין בצמחים. כל כך הרבה ירוק ובכל כך הרבה גוונים

אחרי שסיימנו שם, לקחנו את האוטו והמשכנו במסע מזרחה, לכיוון Arenal. אחרי כשעה וחצי נסיעה, קיבלנו את ההצצה הראשונה אל הר הגעש הפעיל ביותר במרכז אמריקה (עם רקע של עצי פפיה):

כהרגלנו ברוב הטיול לא ממש הזמנו מקום במלון. במקום זה, היו לנו כמה אלטרנטיבות אפשריות (מכיוון שזוהי "העונה השקטה" לא חששנו מכך שהכל יהיה מלא). לבסוף, אחרי בדיקת כמה אלטרנטיבות, החלטנו להשאר במלון בשם Volcano Lodge, אשר נמצא באמצע הדרך בין העיירה הקרובה להר געש La Fortuna, והר הגעש עצמו.
המלון עצמו בהחלט שווה. עם שתי בריכות ענקיות, שני ג'אקוזיים ענקיים חיצוניים (כולם צופים לכיוון הר הגעש). חדרים גדולים, מודרניים ונוחים, כולם בעצם "בתים צמודי קרקע", כשלכל ביתן שכזה צמודה מרפסת עם כסאות נוחים שצופה, כמובן, לכיוון הר הגעש.
אחרי שהשארנו את הפקלאות החלטנו לצאת ולחפש ארוחת ערב. הצורך שלי בסטייק טוב היה גדול, אבל הבלונדה החליטה על איטלקית בשם Luigi's שמשמש גם כמלון (אשר, למרות שהיה חביב, לא היה שום דבר שיש צורך לספר עליו).
כמה שעות מאוחר יותר חזרנו לחדר, וגילינו שבינתיים הר הגעש, אשר היה מכוסה בשמיכה עבה של עננים עד אותו הרגע (ירד המון גשם באותו הערב), התבהר לו, מה שאפשר לשנינו לשבת ביחד על המרפסת, לשמוע את קולות ההר געש (רעמים מתגלגלים שפשוט לא נפסקים) ולצלם תמונות כמו התמונה הבאה:

הבלונדה הלכה לישון לבסוף, אבל אני כל כך הוקסמתי מהמראה שנשארתי עוד כמה שעות. מסתכל, מצלם, מקשיב. זוהי בהחלט חוויה מופלאה, לראות את כדור הארץ מדמם לאיטו מהחצ'קון הענק הזה. כל כך שמחתי שאני מבקר שם, וכל כך שמחתי שאני לא צריך לגור שם.