Little Miss Sunshine

על הסרט הזה שמעתי בפעם הראשונה לפני חודשיים, כאשר ביקרנו את דימה ורווית בניו יורק בדרכנו חזרה מקוסטה ריקה.

הסרט, בניגוד למה שדובדבני כתב עליו ב"ידיעות", עומד בכל הציפיות. ביקורת שנונה, משעשעת ואף מרגשת על החברה האמריקאית המודרנית ותרבות ה"כל אחד חייב להיות ווינר במשהו" שלה.

הסרט מומלץ בחום, למרות שממש אין סיבה להשקיע את הכסף בשביל לראות אותו בקולנוע.

ציון: 9 מ-10 (למה? כי בכל זאת יש הרגשה של חפיפניקיות קלה בסרט, קשה לי לשים את האצבע, אבל זה לא סרט מושלם).

Paris, Je T'aime

בינתיים - ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתי של הפסטיבל.

סרט בהפקה צרפתית המקיף 18 סרטים קצרים (של בערך חמש דקות כל אחד), משמונה עשר במאים שונים. כל במאי השתמש בשחקנים וצוות הפקה נפרד ושונה לחלוטין. כל סיפור נקרא על שמו של אחד משמונה עשרה הרבעים הראשיים של פאריז.

מעבר לשורה ארוכה מאוד של כוכבים אשר מבליחים לתפקידים קטנים (הצלחנו לספור את סטיב בושמי, ניק נולטה, ז'ראר דפרדייה, נטלי פורטמן, אלייז'ה וודס, ווילם דפו, ז'ולייט בינוש, מירנדה ריצ'רדסון, בוב הוסקינס, ווס קרייבן, שבאופן משעשע למדי, מחליף תפקידים והופך מבמאי לקורבן, ועוד כמה וכמה שבטח שכחתי) שמונה עשר הסיפורים כל כך שונים אחד מהשני, שפשוט כל אחד יכול למצוא שם את הדברים האהובים (וכן, גם הלא אהובים) עליו.

הסיפורים האהובים עלי היו Tuileries בכיכובו של בושמי ובימויים של האחים כהן, ו-Quartier de la Madeleine, סיפור אימה/אהבה קצר ומשובח.

מומלץ בחום.

ציון: 9 מ-10 (למה 9? כי הוא טיפה ארוך מדי, והיו שם כמה סיפורים שבהחלט הייתי מוותר עליהם, למרות שאני מניח שזה חלק מהיופי - כל אחד ירגיש את זה לגבי חלק מהסיפורים, אבל אצל כל אחד אלו יהיו סיפורים אחרים).

A Scanner Darkly

הסרט שהיו לי אולי הכי הרבה ציפיות ממנו. מבוסס על סיפרו של ענק המד"ב פיליפ ק. דיק שבתורו ביסס את הספר על שנות הסמים הפרועות שלו.

מבחינה ויזואלית - הסרט לא פחות ממדהים. טכניקת צילום ששילבה צילום אמיתי עם ציור על גבי הסרט (שוב, כמו ב-Renaissance, קשה להסביר, עדיף לראות את הטריילר) אבל בניגוד ל-Renaissance - הויזואליות כאן לא מעייפת אלא מענגת.

השחקנים הראשיים - קיאנו "אני לא בול עץ" ריבס, רוברט "אני לא ג'אנקי" דאוני ג'וניור, וודי "אני כן משוגע" הארלסון ווינונה "אני לא קלפטומנית" ריידר עושים כולם עבודה משובחת (למרות שדאוני ג'וניור ווודי הארלסון בהחלט זוכים לציון לשבח - המשחק שלהם לא רק משכנע אלא גם מצחיק עד דמעות).

התסריט הזוי כמו שרק תסריט המבוסס על ספר שמבוסס על שנות שימוש בסמים קשים יכול להיות (וכן, ההשוואה הכמעט מתבקשת ל-Naked Lunch בהחלט מתקיימת, וקיימות לא מעט נקודות דמיון בין הסרטים, כמו גם בין הספרים, למרות ש-A Scanner Darkly הרבה יותר קוהרנטי, אולי בגלל שהוא נכתב בעקבות הסמים, ולא תוך כדי שימוש בהם).

את הסרט מומלץ מאוד לראות עם תירגום (או לפחות טקסט כלשהו), אחרת קשה מאוד לעקוב אחר המילמולים של הדמויות (וכדאי, כי הטקסטים אכן משובחים ומשעשעים עד מאוד).

בכלל, אני חושב שהסרט תפס בצורה נאה את המהות של הספר שהוא אולי האישי ביותר מכל כתביו המסחריים של דיק (וכמו רבים מספריו של דיק - גם כאן הסוף לא ממש מספק).

מומלץ, אבל רק אם אתם בראש המתאים ולא מתאכזבים מסופים שהם די אנטי קליימקס.

ציון : 8 מ-10.