ועוד מהגיגי אוסה לארסון (זאת שכתבה על הפרס הבלתי נראה) - הפעם בענייני בניית בית ג'ינג'ר (אחת ממסורות חג המולד כאן).

ושוב, בלי הקדמות מיותרות - אוסה:

פיסול חג המולד שהלך לעזאזל

אני ואולריקה מזילות ריר על ספרה של אנה ברגנסטרום (גורו המתכונים של שבדיה) - "הדברים הטובים של החורף". זה כמעט כמו לצפות בפורנו של חג המולד - ענפים ואנשי כפר. ממתקים מתוצרת ביתית וכובעים מתוקים מנייר על בצלים מזוגגים שהושמו באהבה במזווה החשוך וישנו שם עד שהגיע הזמן להוציאם החוצה כדי שייפרחו מחדש.

התמונה של בית הג'ינג'ר היא כמו חלום - מפרצים וחלונות מעלי ג'לטין.

"ניסיתי לעשות זאת בשנה שעברה", מספרת אולריקה. "זאת היתה קטסטרופה". שרפתי את הידיים עם הסוכר המומס. חלקי הבית נשברו. קיללתי ואספתי את השאריות. קספר (הבן שלה) אפילו אמר: "אמא, אני חושש לשלומך".

אני לא מקשיבה לה. אני מהופנטת לחלוטין לתמונה המופלאה של בית הג'ינג'ר בספר.

"אנחנו יכולות לעשות את זה יחד", אני שומעת את עצמי אומרת. "יש לי מתכון מיוחד לבצק עוגיות ג'ינג'ר שמיועד במיוחד להכנת בית ג'ינג'ר".

אולריקה מניחה לעצמה להשתכנע. הפכנו לגולום וגולום - "Precioussssss", אנחנו מלחששות לבית הג'ינג'ר.

נו, עכשיו הבטחתי להכין את הבצק, אבל אני צריכה גם לעבוד והוא צריך לנוח בערך יום, לפי המתכון.

אני מתקשרת לאמא.

היא מבטיחה להכין את הבצק.

יומיים אחר כך, אני לוקחת איתי חצי מהבצק לאולריקה. מהחצי השני אכין, מאוחר יותר, את בית הג'ינג'ר הנפלא שלי - ייפי יאי יאי!

עכשיו הגיעה עת תענוג המשחק בבצק. אני ואולריקה הולכות לקבל המון "כוכבי זהב" ב"ספרי האמא" שלנו למעלה בגן עדן. הילדים כבר הגיעו הביתה היישר מבית הספר. אין זמן חופשי כי אנחנו הולכים לאפות בית ג'ינג'ר!

אבל קודם הם צריכים לשחק קצת במחשב מפני שאני ואולריקה צריכות, קודם כל, לשרטט את כל חלקי הבית ולחתוך אותן מהבצק באמצעות סכין מכתבים.

הרבה מאוד חלקים. הרבה הרבה מאוד חלונות.

הילדים מציצים לתוך המטבח ושואלים מתי נתחיל לאפות.

"עוד לא, לכו ושחקו עוד קצת. אהמ.. אולי כדאי שגם תראו איזה סרט. עוד לא! עכשיו צריכות האמהות שלכם לאפות. בתי ג'ינג'ר זה עסק מסובך מדי לילדים", אני משתמשת בכל תירוץ אפשרי כדי להציל אותנו. אולריקה בינתיים חותכת במרץ. הילדים מציקים בטירוף ואנחנו לוקחות הפסקה מהבית ואופות קצת עוגיות ג'ינג'ר בצורות עליזות. אבל לא יותר מדי, הבצק חייב להספיק לבית. ואין מה לדבר על בצק קנוי.

מאוחר בערב אני משחררת את הילדים שלי הביתה. כל החלקים אפויים, אבל לא היה לנו כוח להתחיל לבנות את הבית.

"אני אעשה את זה מחר", נאנחת אולריקה.

אנחנו גרועות בפיסול בבצק בצורה שלא תאמן. אפילו יותר מהילדים. אני מתחילה להרהר בכל אותם כוכבי זהב בספר האמא שלי בגן העדן. ואז אני מתחילה להרהר בחצי הבצק שעוד שוכב אצלי במקרר.

שני ערבים אחרי כן אני מתקשרת לאולריקה.

"זה גמור", היא מודיעה לי בקול שקט וחסר כוח. "לבסוף היינו חייבים לבנות את גג הרעפים מקרטון. קיבלתי עזרה מקצועית מאחי שעובד כשף במסעדה, אחרת אין שום סיכוי בעולם שזה היה גמור".

בעלה עזר לה להדביק את הכל עם סוכר נוזלי.

"הוא לא ממש היה מאושר מהעניין", היא אומרת.

"ומה לגבי קספר?", אני שואלת. "הוא לא חשב שזה כיף?"

"לעזאזל אוסה, אותו בכלל שלחתי החוצה מהבית".

נו, עכשיו יש לה לפחות בית ג'ינג'ר יפהפה בבית.

לי, לעומת זאת, יש ערימת בצק עוגיות ג'ינג'ר במקרר. הוא שורץ שם כמו Jabba The Hutt והופך למגעיל יותר מיום ליום.