את חג המולד הרביעי שלי בשבדיה החליטה משפחת הבלונדה שנחגוג לא בשטוקהולם,  כפי שהיה בשלוש השנים הקודמות (פעם אחת בדירתה הע-נ-ק-י-ת והמדהימה של דודתה של הבלונדה, ופעמיים אצל הוריה) אלא בצפון הרחוק - Östersund - בירת מחוז Jämtland (אשר מהווה חלק מ-Norrland, השליש הצפוני של שבדיה), ונמצאת כ-650 ק"מ משטוקהולם (לכיוון צפון מערב, למתעניינים).

את המסע התחלנו בתשע בבוקר ביום שבת. הבלונדה, אחותה של הבלונדה (מינוס החבר, הוא נסע למשפחתו ב-Skåne שבדרום שבדיה) וההורים - כולם ארוזים ביחד עם שלל פקלאות (כולל כמובן המתנות, והאוכל שאמה של הבלונדה הבטיחה שהיא תביא) עד להתפקע (באמת, לא היה מקום להוסיף עוד גרגיר אורז במכונית הזו) ו.. יאללה לדרך.

אחרי שעה נסיעה עוצר אותנו שוטר תנועה (שנראה כמו פנסיונר משועמם, אבל הוא באמת שוטר, או כך הם טענו. אני עדיין סקפטי). מסתבר שהפנס השמאלי של האוטו שרוף ("אורות הדרך"). הוא מסתפק באזהרה ובבקשה לעצור ולתקן זאת בהקדם. עשרים דקות אחר כך נגמרים המים במיכל הוישרים, מה שבהחלט מסמן שהגיע הזמן לעצור.

הבלונדה ואחותה, מצידה, יושבות במושב האחורי וחזרו לגילאי חמש ושלוש בהתאמה. הן צוחקות, רבות, מרביצות ואפילו מגיעות ל"אמא, תגידי לה, היא מציקה לי". אכן, לא יאומן שאחת מהן היא רופאה מוסמכת והשנייה בדרך להיות כזאת עוד שנה וחצי.

עצרנו בדרך, החלפנו את הנורה הסוררת (אחרי  מאבקים מרובים), קנינו נוזל לווישרים ומילאנו ויצאנו שוב לדרך.

בדרך עוד עצרנו לבקר חברים שונים ומשונים וגם לאכול צהריים, כך שהגענו ל-Östersund רק בשעה שבע בערב, אחרי עשר שעות בדרך.

קיבלנו את בית משפחת אחת מאחיות אימה של הבלונדה (שנסעו בעצמם לחגוג עם משפחת הבעל בגטנבורג. ככה זה בחג הזה. כולם נוסעים לאנשהו).

מדובר בבית עץ שבדי קלאסי - זאת אומרת, עץ (והרבה) בכל מקום, גינה גדולה בחוץ ושקט. הרבה הרבה שקט.

חלוקת החדרים לא היתה מסובכת (יש להם שלושה ילדים, כך שהיה לנו אפילו חדר ספייר) ואחרי ארוחת ערב ורביצה קלה מול הטלוויזיה, הלכנו לישון.

בבוקר שאחרי קמנו ויצאנו לטיול כדי לראות את השטח שאביה של הבלונדה רוצה לקנות באיזור ולבנות עליו בית קיץ. "זה טיול קצר", הוא אמר, "רק יוצאים מהבית והולכים למטה לכיוון האגם".

נכון, הוא שכח רק לציין שאחרי שמגיעים לשם צריכים לפנות שמאלה וללכת עוד חמישה קילומטר. בבוץ.

למה בוץ? כי מזג האוויר שם משוגע כמו בכל מקום. הטמפרטורות הגיעו לארבע מעלות מעל האפס במשך היום (נשמע לכם קר? אנא זכרו כי בתקופה הזו של השנה אמור האזור הזה להיות מכוסה ביותר ממטר של שלג ולהמצא איפשהו בתחום שבין המינוס עשר למינוס עשרים מעלות באופן נורמלי). שלג כמעט ולא היה (רק באופק, בהרים) והאדמה שהיתה אמורה להיות קפואה, הפגינה במקום בוציות מרשימה למדי. אפילו הצמחים היו עוד ירוקים בחלקם.

הגענו לחלקה בסופו של דבר. אכן מקום נפלא להקים בו בית - שקט, קרוב מספיק לכביש גישה ועם זאת לא קרוב מדי, ועם נוף מדהים (דוגמא לנוף אפשר לראות בתמונות כאן למטה).

את יום חג המולד (שחוגגים כאן בעשרים ורביעי בדצמבר, בניגוד לרוב העולם שעושה זאת בעשרים וחמישי) בילינו הכל מהשעה אחת בצהריים ועד כמעט חצות בבית אחות אחרת של אם הבלונדה - ביחד עם בעלה והילדים. אה, כן, וגם הסבתא (אמא של האמא) בת ה-86 שאומנם מתחילה לשכוח קצת דברים, אבל כוחה עדיין במותניה.

מה עושים כל כך הרבה זמן? מדברים, צופים בתוכנית חג המולד בטלוויזיה, מדברים, משחקים משחקי קופסא, אוכלים ושותים.

אה, כן, וכמובן - גם פותחים מתנות (אבל לאור העבודה שהילד הצעיר ביותר בחבורה היתה בחורה בת 23, דילגנו על הקטע של Tomten, גירסתו השבדית של סנטה קלאוס).

כמעט בחצות הליל דידינו בחזרה לבית בו גרנו (כמות  השוקולדים, ה-Christmas Ham, השנאפס, כדורי הבשר, תפוחי האדמה, ההרינג והסלטים שאכלנו אכן לא היתה מביישת אף משפחה יהודיה כשרה בסדר הפסח).

את היום שאחרי בילינו בעיקר ברביצה (טוב, לא בדיוק. גם טיילנו קצת בחוץ בשלוש וחצי שעות אור שהיו) ואכלנו ארוחת ערב בבית הסבתא.

היום בבוקר כבר ארזנו את הפקלאות, ויצאנו לדרך. עשר שעות אחר כך (ואחרי עוד ביקור קרובים אחד או שניים) כבר היינו בבית. לא אחרי שעצרו את אבי הבלונדה, בפעם הראשונה ב-43 השנים בהן יש לו רשיון, על מהירות מופרזת. למזלו תפסו אותו על 100 בכביש של 90 (הוא נסע לפחות 120 רוב הדרך, לדעתי). הקנס? 1500 קרונות (כ-900 ש"ח).

כפיצוי, קניתי אני את ארוחת הערב שאכלנו בדרך. וגם אני המשכתי לנהוג את מאתיים וקצת הקילומטרים שנשארו לנו.

הביתה הגענו בשבע בערב. בדיוק בזמן בשביל הכביסה שתכננו לעשות (את הנגלה האחרונה מהמייבש אני צריך להוציא עוד עשר דקות, ואז סיימנו בשעה טובה ומוצלחת. כמו טוב יהיה לגור בדירה שגם יש לה מכונת כביסה ומייבש משלה, וגם יש בבניין שני חדרי כביסה המצויידים בשלוש מכונות ושני מייבשים כל אחד. עוד חודשיים וחצי למניאק!).

והנה קצת תמונות, בשביל לסבר את העין: