השבוע הזה עבר, אול ת'ינגז קונסידרד, בנעימים.

מסתבר, ולא במפתיע, שככל שמתבגרים כך קשה יותר למצוא זמן בשביל אנשים אחרים "מחוץ ללו"ז". הדבר נכון במיוחד כאשר מתחתנים ונכון עוד יותר כאשר נולד ילד - אז משתנה כל סדר העדיפויות לחלוטין והחברים איתם בילית יומם וליל במשך עשורים, פתאום הופכים להיות מאוד קשים להשגה.

אני והבלונדה החלטנו שלא אוכלים באותו מקום פעמיים במשך השבוע. פשוט כי יש כל כך הרבה מקומות שאנחנו אוהבים וכל כך הרבה מקומות חדשים לנסות, שזה פשוט בלתי אפשרי ובזבוז של זמן ללכת לאותו מקום יותר מפעם אחת, גם אם הוא מצויין.

ואם כבר אוכל - פשוט מדהים לגלות כל פעם מחדש עד כמה מוטיב האוכל מרכזי בתרבות הישראלית. גם בלי להכנס לדיונים פילוסופיים על מדוע ולמה, מספיק לעבור בכל רחוב ממוצע בתל אביב ולספור את חנויות האוכל (מפיצוציות עד למסעדות וכל מה שבאמצע) מגלים שכמות המקומות הללו פשוט מדהימה. סעו למשל ברחוב אבן-גבירול, בקטע שבין כיכר רבין לנורדאו, ותגלו שיותר ממחצית מהחנויות הן מסעדות, או פאבים, או בתי קפה, או מאפיות, או פיצוציות.

אם תסעו גם למקום ממנו אני בא, שאינו שונה בגודלו בהרבה מהפרבר בו אני גר היום, תגלו שכמות ומגוון מקומות האוכל שם גדול כמה מידות מאיפה שאני גר היום.

וזה לא דבר שלילי - להפך. זה נפלא שיש כל כך הרבה אלטרנטיבות ושרובן, גם אם לא כולן, נותנות תמורה הולמת למחיר.

אבל מטריד שהאוכל הפך להיות נדבך כל כך מרכזי בתרבות עד שכמעט בלתי ניתן לדמיין כל פעילות חברתית שהיא, עם משפחה או חברים, שלא תכלול סוג מסויים של צריכת אוכל. אם אני משווה את זה למצב בשבדיה (בו דווקא פעילות גופנית כמו הליכה בפארק או פעילות תרבותית כמו מוזיאון) הן חברות שוות ערך ל"פגישה במסעדה/בית קפה", אזי מתחילים להבין למה בעיית ההשמנה בישראל כל כך חמורה, ומתקדמת בצעדי ענק לקראת הבהמיות הארה"בית.

ומה חוץ מזה? בילינו בים, ולמרות שממש נהניתי בחופים היו כמה דברים שהעלו לי את הסעיף (חייבים לקטר קצת, לא?), והחלטתי להקדיש את הפוסט לעניין, ולו בכדי להקים כל זעקה קטה.

נתחיל מהכל כך בנאלי שהוא גם, אולי המעצבן ביותר בגלל שהוא הפך להיות מובן מאליו - הלכלוך.

למה כל כך הרבה מבני דת משה וישראל (ובני דודיהם) מתקשים להבין דברים בסיסיים כמו "לזרוק דברים לפח" או "לקחת את מה שהבאנו לחוף". למה כל חוף חייב להיות זרוע בבדלי סיגריות, עטיפות במבה, שיירי אוכל ופחמים מהמדורה שהחבר'ה פשוט היו חייבים לעשות באכדיה דרום? אפילו כלבים לא מחרבנים במקום בו הם רובצים, אבל על ימין ועל שמאל אתה רואה מפצחי גרעינים שיורקים קליפות על עצמם ועל הקרקע מסביבם, משליכים תפוח חצי אכול ליד הכיסא ו "סתם" מכבים את הסיגריה בתוך החול.

ובשביל להגיע לים - מאז נכנס לפני מספר שנים החוק שמחייב את כל הרשויות המקומיות לאפשר כניסה חופשית לחופים ציבוריים לא בזבזו האחרונים זמן ומצאו טריק חדש - הם לא גובים על הכניסה לחוף, הם גובים על "שירותי חניון". המשקיעים מביניהם (כמו בחוף הנכים בהרצליה או בחוף תל ברוך בתל אביב) בונים בוטקה מרחק מה מהחוף, סוגרים איזור עם שער, קוראים לו "חניון" וגובים דמי כניסה. הזרקנים האמיתיים (כמו חוף מנדרין, הכניסה הצפונית והדרומית) אפילו לא טורחים להעמיד פנים - הבוטקה נמצא בכניסה לחוף, אבל על הקבלה כתוב "שירותי חניון". לא רק זה, אלא שבחוף הספציפי הזה כתוב על הקבלה "5 ש"ח", אבל גובים 6. למי הולך ההפרש? אני לא יודע, אבל אני די בטוח שלא לרווחת הציבור. פשוט דוגמא ומופת לרמאות ממלכתית שפשוט לא ברור לי איך היא מסוגלת להתקיים.

את החלק המוצלח ביותר שמרתי לסוף - המרינה בהרצליה. הפרוייקט הגרנדיוזי והו כה לא נחוץ הזה שיצר, במקום חלקת ים ונמל קטן מפלצת בטון ענקית מלאת דירות, בתי קפה, מסעדות וחנויות יוקרה, היא פשוט גולת הכותרת.

אפשר להתווכח עם "פיתוח סביבתי" כמו שהם קוראים לזה זה דבר טוב או רע במדינה שבה כמות החוף לתושב נמדדת בסנטימטרים (או אולי כבר בסנטימטר, אני לא יודע), אבל הפיאסקו שנקרא המרינה בהרצליה פשוט זועק לשמים משחיתות, טמטום וניצול.

למי שלא מכיר - החוף החולי שאנחנו מכירים (ורובנו אוהבים) לחופי הים התיכון מגיע בעיקר בזכות הדלתא של הנילוס, אשר מזרימה כמויות אדירות של סחף לים התיכון. סחף שנע נגד כיוון השעון עם זרמי הים אל חופי ישראל, ומצטבר על החופים.

שוברי הגלים שנבנו לאורך השנים מנעו מחלק מהחול להגיע לחוף, אך לא בצורה משמעותית עד כדי פגיעה. המרינה, לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר.

לכל מי שמכיר את החופים של צפון הרצליה, מחוף אכדיה דרום ("חוף הנכים") ועד חוף אפולוניה בצפון, אפשר לראות בלי יותר מדי מאמץ שמצבם של חופים אלו מתדרדר והולך מיום ליום. המרינה הענקית חוסמת את הסחף הטבעי, שמצטבר על שובר הגלים הענק מדרום למרינה, ולא מגיע אל החופים שמצפון לה.

התוצאה? הים סוחף את החול שקיים, וחול חדש לא מגיע. בגלל זה חוף סידנא עלי, שהיה פעם חוף חול יפהפה, נותר היום חשוף לחלוטין ומרוצף אבנים וצדפים, צר ביותר ועם "מדף" בגובה חצי מטר מטרים ספורים מקו המים. מצבו של חוף אפולוניה גרוע עוד יותר, והמצוק שעליו יושבת העיר הרומאית עלול להתמוטט בכל יום.

התמונות מכאן

אלו התוצאות הידועות. הסיבות גם ידועות - המרינה. למרות ש"מומחים" עסקו יומם וליל בתכנון המרינה, אף אחד לא נתן ליבו לתוצאה ההרסנית הזו. למרות הרווחים העצומים שגרפו הקבלנים לכיסם, אף שקל אחד לא הוצא בכדי למצוא ולבצע פתרונות אשר יישמרו על החופים הציבוריים שהמרינה מחרבת. לפני כמה שנים, בעקבות הבעיה, הוצא צו בית משפט אשר מורה לחברה המפעילה את המרינה להעביר, על חשבונה, את החול המצטבר על שובר הגלים מצד אחד לצד השני, כך שזרימתו הטבעית תמשיך, לפחות באופן חלקי. עד היום, לפחות עד כמה שאני יודע, שום דבר לא נעשה.

השבוע קראתי שעיריית הרצליה מימנה הבאת מומחים בין לאומיים לגיאולוגיה תת ימית בכדי "לבדוק כיצד אפשר לשקם את החופים ולהציל את המצוקים". אתם מבינים? כספי המיסים של תושבי הרצליה מממנים את תאבת הבצע של כרישי נדל"ן שהקימו את המפלצת הזו והרסו לה, ולכם, את החופים. המרינה עדיין עומדת על תילה, ועדיין לא ראיתי שבעליה או מקימיה הוציאו שקל בודד אחד מכיסם ומהרווחים האסטרונומיים שהם גרפו לטובת שיפוץ ושיקום ההרס הנורא שהם גרמו בכוונה תחילה.

ואם זה לא מרתיח, אז אני לא יודע מה כן.