פטירתה של סבתא גרמה לי לרצות ולפשפש קצת יותר בעבר של הסבא אותו, למעשה, לא ממש הכרתי. זאת אומרת, הכרתי אותו כ"סבא". הגלידה שהוא היה נותן לי, שקיות הממתקים שהוא היה מכין, ערבי שישי בהם אכלנו אצלם ארוחת ערב בשולחן פינת האוכל. הריחות, המקום. אבל, לא באמת הכרתי את האיש הזה, שנולד ב-1916 בליטא.
אז מה למדתי?
שהוא האחיין של מיכאיל גורביץ', הידוע יותר מכל כמהנדס שעומד מאחורי אחת מיצרניות מטוסי הקרב המפורסמות בעולם.
שהוא נלחם בנאצים במסגרת הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, אך ערק לקראת סוף המלחמה אחרי שלמד מה עשו הנאצים ליהודים (כולל לרוב משפחתו אשר נשארה בברה"מ) ונסע לגרמניה, בכדי לחפש ניצולים ולעזור.
שהוא קיבל את הניהול על אחד מ"מחנות העקורים" בגרמניה של אחרי המלחמה, שם הוא פגש ניצולה אחת בשם קלרה, ששרדה על ידי מנוסה שהתחילה בגבול פולין גרמניה ונגמרה בגבול סין-ברה"מ, ושהפגישה הולידה חתונה.
שהם החליטו לעלות לפלשטינה אחרי המלחמה, שם הם החליפו את שם המשפחה לשם אחר. הם קנו חווה בבאר-טוביה ושם גידלו תרנגולות וירקות.
שהם מכרו את החווה ועברו לעיר צעירה וחדשה בשם חולון, שם ייסד סבי את בית הספר הגדול בארץ (באותה תקופה) - א.ד. גורדון. על זאת ועל תרומתו הרבה להקמת מערכת החינוך בישראל הוא קיבל אותות הוקרה משר החינוך לאחר פרישתו.
שהוא היה אחראי במידה רבה ליצירת אגודת הידידות איטליה-ישראל, ושעל עבודתו הוענק לו תואר אבירות איטלקי על ידי ממשלת איטליה, בשנת 1970:
שהוא אהב מאוד אומנות סינית, ואסף רהיטים, פסלים ושטיחים ייקרי ערך משם שנמצאים ברשותנו עד היום. חלקם הגיעו באמצעות חבר, קפטן בחברת "צים", וחלקם במסגרת מסעותיו.
יש עוד הרבה, והיום חבל לי שהאיש נפטר בגיל שעוד לא הבנתי כמה יכולתי ללמוד, לשמוע ולדבר איתו, מהאיש שבדרך כלל היה כל כך שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
