במאמר מוסגר

אחרי שלושה פוסטים שנוגעים לכל הבלאגן בארץ/לבנון וצורת ההצגה של העניין כאן, אני חושב שכדאי קצת, לטובת בריאותו הנפשית של פורד, לעבור קצת לנושאים אחרים גם כן.

רק לפני זה, אספר שהיה לי דיון די ארוך עם הבלונדה על העניין אתמול - אין ספק שהצורה החד צדדית שמציגים את הדברים כאן (ולא רק כאן, לצערי, ממה שאני שומע מחברים, ביפן, הולנד, צרפת ועוד כמה מדינות המצב דומה למדי) שוברת כל שיא - התעלמות מוחלטת ממה שנעשה כנגד ישראל, והגזמה קיצונית בכל הנעשה על ידי ישראל נגד לבנון. יותר מכך.

לצערי, גם התחזית שלי התממשה - אמרתי לבלונדה שלדעתי, הם מציגים קודם כל את ה"תוקפנות הישראלית" כחד צדדית לחלוטין (או, במקרה הטוב, כ"ניסיון להחזיר את החיילים החטופים", ללא שום אזכור לעשרות הפצועים וההרוגים ומאות הטילים ומאות אלפי האנשים שיושבים אצלנו במיקלטים) ואז, אחרי כמה ימים, פתאום כן יתחילו להזכיר דברים שכאלה, אבל גם אז, זה יוצג כ"תגובה של החיזבאללה להתקפות ישראל".

ו.. נו, מה אתם יודעים, זה בדיוק מה שעשו אתמול בערב ב-DN, כאשר הסבירו (גם כן, בתוך מאמר, הכותרות כמובן מדברות על תקיפות ישראל בלבנון בלבד), כי "בתגובה להתקפות ישראל, ירו החיזבאללה כעשרים רקטות לעבר ישראל). זהו.

בכל מקרה, הפואנטה שניסיתי להגיע אליה היא שבאמת אין מה לעשות כאן, פשוט אין. אפשר לשלוח מכתבים למערכות העיתונים (ואת זה גם אני, גם הבלונדה ועד כמה שאני יודע, גם עדי, עושה, ואני יודע שגם לא מעט יהודים וישראלים אחרים שחיים כאן) ו.. זהו. אין מה לעשות. אם התקשורת כאן נחושה להוציא את ישראל רע בסיפור הזה, אז זה מה שיקרה, ואף מכתב או אי מייל או שיחת טלפון, נזעמת או שקולה ומנומקת, לא תעזור בגרוש כדי לשנות את המצב.

אז עדיף, כנראה, להתעלם ולעבור הלאה - לקרוא חדשות מישראל (שאולי הן מוטות בדיוק אותו דבר, אבל לפחות אז אני קורא חדשות שמעדיפות את הצד שממנו אני בא ), ולא לטרוח לקרוא את החדשות כאן ולהתרגז מהן.

וזהו.. מספיק.

כנראה שבכל זאת היה עוד קצת טקסט לשפוך מהראש על העניין, אבל עכשיו באמת, למשהו אחר לגמרי.

ביקור ההורים

הם היו כאן במשך שבוע שלם, והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, באו והתארחו אצל הורי הבלונדה.

מזג האוויר באמת שיחק לטובתנו, ובמשך כל השבוע שהם היו כאן, כל יום ויום היה שמשי וחמים עד חם מאוד (חוץ מקצת גשם פה ושם, אבל באמת שום דבר שאי אפשר להתמודד איתו).

הם גם נסעו, בפעם הראשונה בשבדיה, לטייל לבדם מחוץ לשטוקהולם, ובילו כמה ימים במחוז Dalarna היפהפה (זה שנסעתי אליו לספ"ש לפני כמה שבועות).

כמה ארוחות ערב משותפות עם הוריי, הורי הבלונדה ואיתנו, צפייה משותפת בגמר המונדיאל (עם חלוקה מעניינת של תומכי צרפת ואיטליה) ובסך הכל - נראה כי הקשרים בין ההורים אכן מתהדקים, והם הופכים, למרות השוני המוחלט בין עולמותיהם, דיעותיהם וצורת חייהם, לחברים טובים למדי.

הסיפור הטראגי

לאמי היה חבר שבדי (חבר as in boyfriend). זה היה לפני יותר משלושים שנים, לפני שהיא פגשה את אבי. הוא היה צעיר שבדי שהגיע לארץ ובילה בה חצי שנה. הם נפרדו אחרי כמה חודשים, והיו בקשר בהמשך (נשמע מוכר?), עד שלפתע חדל הקשר. אמי בינתיים נשאה לאבי, ושכחה מהעניין.

עם זאת, עוד כאשר התחלתי לצאת עם הבלונדה (לפני שמונה וחצי שנים כמעט..), היא התחילה להזכר ב"חבר השבדי שהיה לה", וכבר אז רצתה שנעזור לה, אם נוכל, למצוא אותו. מעין Closure שכזה, עשרות שנים אחר כך.

הלחץ לעזור גבר אחרי שעברתי לשבדיה וכבר הייתי דובר שבדית. ניסיתי לעזור לה למצוא אותו (היא זכרה בקלות את השם המלא, וגם את עיר מגוריו, שלא רחוקה משטוקהולם) אבל.. אין, מצאנו שני אנשים עם שם דומה באיזור, ואף אחד מהם לא היה הוא.

בביקור הנוכחי, היתה אמי נחושה למצוא את הבן אדם פעם אחת ולתמיד. היא זכרה גם את הכתובת אליה היא שלחה מכתבים, ולכן יכולתי בקלות יחסית לעזור לה למצוא את המקום, ואמי ואבי לקחו את  האוטו ונסעו לשם.

To cut a long story short, כאשר הגיעו לשם פגשו שכן, שסיפר להם כי בבית ההוא מתגוררת אחותו של החבר לשעבר של אמי. הוא סיפר להם גם כי החבר לשעבר התאבד ב-1979.

אחרי השוק הראשוני, הם יצרו קשר, בעזרת השכן הנחמד, עם האחות (שהיום היא כבר בשנות השבעים לחייה, החבר היה בן זקונים) ופגשו אותה ואת ילדתה (שהיא קצת יותר צעירה מהוריי).

הם בילו איתן אחר צהריים שלם, והאחות מצאה מכתבים של החבר לשעבר (כולל מכתב  ההתאבדות שלו), תמונות משותפות של אמי ושלו, ויומנים בהם הוא מזכיר את תקופת שהותו בישראל ואת אמי.

הקשר שנוצר שם היה מיידי וחזק, ונראה שעכשיו יש להוריי חברים חדשים בשבדיה, שממש שמחו להיות איתם בקשר.

ואמי קיבלה את ה-Closure שלה בקשר לחבר לשעבר, גם אם לא בצורה שהיא ציפתה או רצתה.

המטרה הבאה, כך היא אמרה, היא ללכת ולבקר בקבר שלו, אבל את זה היא תעשה בביקור הבא.

אתמול אחה"צ, בעוד יום של שמש וחום נעים, כשהכל ירוק-כחול מסביב ומקסים כמו שרק קייץ שטוקהולמי משוב יכול להיות, לקחנו, אני והבלונדה, את מ' ו-ה', בנות דודותיה של הבלונדה, לטבילה באגם הקרוב למקום מגורינו.

זאת הפעם הרביעית או החמישית שאנחנו הולכים לשחות בשבוע האחרון, מה שרק מראה לכם עד כמה מזג האוויר מוצלח (אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, או לפחות עד ספטמבר).

נצלנו את הספ"ש גם כדי להראות להורי איך נראה המקום הזה בקיץ (עד עכשיו, בפעמיים הקודמות שהם היו כאן, קידמו את פניהם קרח ושלג וטמפרטורות שאמי היקרה כבר מזמן שכחה שקיימות). אפילו עשינו מסע לאי קטן בארכיפלגו בשם Utö, שמהווה מקום מפלט נפלא עם חופים יפהפיים.

כאנקדוטה מעניינת - זוהי המקום הראשון שראיתי, מאז שהגעתי לשבדיה, בו לא היו מהגרים בכלל (חוץ מ-Yours Truely, כמובן). כל אחד ואחת על האי היו שבדים למהדרין.

כצפוי, היו שם די הרבה אנשים, אבל עדיין מצאנו מקום לשבת ללא בעיה, וללא כל שהיות התקלפו הבגדים, נשארו רק הבקיני (שלהן) והמכנסיים (שלי), וקפצנו למים הקרירים וההו-כה-נעימים.

התמונה הזאת, שצולמה אחרי שיצאנו מהמים (ואחרי שאמה של הבלונדה הגיעה לבקר אותנו) :

הזכירה לי מאוד, משום מה, את התמונה המפורסמת של "נערות פינק פלויד" אחד מהפוסטרים/Wallpapers המוצלחים ביותר מאז ומעולם:

שונה, שונה, ועם זאת מעורר דמיון, לא?

טרוריסטים מתים ויחס בלתי מתפשר

היום דיווחו כלי התקשורת ברחבי העולם כי שאמיל באסייב, הטרוריסט הצ'צ'ני שאחראי, בין השאר, לטבח בבית הספר הרוסי בבסאלאן לפני שנתיים שנים, נהרג בהתנקשות רוסית. פוטין גם צוטט כאומר שזוהי "תגובה מוצדקת" לפשעים שביצי באסייב כנגד העם הרוסי.

נעזוב רגע את המוסר הכפול המזוייף (והברור, אין צורך להרחיב עליו במילים כי כולם יודעים שכך הוא הדבר) של נשיא רוסיה, שקורא ל"רגיעה במזרח התיכון" ול"קבלת משטר החמאס" בזמן שהוא וצבאו טובחים ללא רחם בצ'צ'נים (המוסלמים) שלא רוצים להשמיד את רוסיה, אלא פשוט רוצים לקבל בחזרה את מדינתם העלובה, אותה מדינה ממנה הוגלו על ידי סטאלין, חזרו עליה, הקימוה מחדש, רק כדי שתוחרב על ידי כוחות הצבא הרוסיים במלחמה עקובה מדם בעשור וחצי האחרונים.

יצא לי במקרה לראות את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 4 השבדי, שדיווח בהרחבה על הסיפור. רוב הכתבה תיארה את הטבח (שאכן היה מזוויע) בבאסלאן, וכן פיגועים נוספים שיוחסו לבאסייב, כמו הפיצוצים ברכבת התחתית במוסקבה, והפיגוע בתיאטרון בסנט פטסבורג.

לאחר מכן תיארו את תגובת רוסיה, נתנו פרופיל קצר של "הארכי-טרורסיט הצ'צ'ני", אמרו שהוא לרוסים מה שבן לאדן לאמריקאים ו... זהו.

אף נציג "מפלגת השמאל" השבדית לא מחה על "חיסול ללא משפט", אף פקיד ממשל לא טען שהם "יתלוננו בפני השגריר הרוסי על שימוש מופרז בכוח", אפילו ג'ורג' בוש הגדיל ואמר, בדרכו המיוחדת - "אם הוא מת, אז כנראה שהגיע לו".

משום מה, לא זכור לי שכאשר חיל האוויר הישראלי פיצפץ את השייח יאסין (פעולה מטומטמת לדעתי, שעזרה אך ורק לספק את חוש הנקם הישראלי, אך לא עזרה במאום בכל הקשור לפתרון הסכסוך), יצאו השבדים בכתבה נרחבת על שלל פיגועי ההתאבדות של החמאס, על עשרות ומאות הישראלים האזרחים - ילדים, קשישים, נשים וטף, שנרצחו רק כי היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אני כן זוכר, לעומת זאת, את הגינויים על "רצח בדם קר של זקן בכיסא גלגלים" ו"דרישה להבהרות מישראל שנוקטת באמצעים ברבריים שכאלה". זכור לי גם את "מפלגת הסביבה" ו"מפלגת השמאל" השבדיות, שתיהן שותפות זוטרות בשלטון, שמגנות את ישראל על על צעד ושאל (הגדיל לעשות מנהיג מפלגת השמאל בנאום האחרון שלו לקראת הבחירות, כאשר מיקד את כל כולו של הנאום שלו על כך שיש להחרים את יצוא ויבוא הנשק לישראל, וטען שלמד על כך ששבדיה מייבאת נשק מישראל "רק לפני חודשיים". עם זאת, העיתונים השבדים הוכיחו כי הוא יודע על העניין לפחות שלוש שנים, מה שמוציא אותו או אידיוט, או שקרן, או שילוב מנצח, אבל זה כבר סיפור אחר).

בכל מקרה, כבר אין כוח לדבר על מוסר כפול, ומוסר יחסי, ויחסי כוחות, וכולם יודעים שאם ישראל היתה בגודל של רוסיה, או אם היו לה את עתודות הנפט של ערב הסעודית, או אם היו בשבדיה חצי מיליון יהודים ועשרים אלף מוסלמים, ולא להפך, המצב היה אחר לגמרי.

אבל, זה לא המצב.

אז כמו שהבלונדה אמרה לי - או שתלמד להתמודד עם זה ותפסיק לקטר, או שתתחיל לעשות משהו בשביל לשנות את זה.

וככל שאני חושב על זה, ביום בו אקבל את הדרכון השבדי, בעוד קצת פחות מעשרה חודשים, בהחלט יש מצב שאתחיל לפעול באופן אקטיבי לשינוי המצב.

ימים חמים עוברים על כוחותיינו.

גל החום שפוקד את אירופה לא פוסח גם על המדינה הסקנדינבית החביבה שבה אני מתגורר, ולכן טמפרטורות בסביבות ה-30 מעלות, דבר שבימים רגילים נחשבים לפנטזיה פרועה במיוחד (אלא אם כן מדובר בשלושים מתחת לאפס באמצע החורף), הן ממצא יום יומי, שכבר נח באיזורינו  זמן מה, וצפוי להשאר לפחות עד אמצע שבוע הבא.

אז מה עושים במדינה לא ממוזגת (כמעט, תודה לאלי המיזוג על כך שקיבלו את מנחת הקורבן של המעסיק הנוכחי ואישרו התקנת מערכת בקרת אקלים מרכזית בבניין בו אני עובד) כשיש בחוץ מספיק מעלות כדי לשלוק ביצה על האספלט (טוב, נו, רק כמעט)?

בעיקר הולכים (או מפנטזים) על שחייה בשלל האגמים, נהרות, תעלות ושאר מקורות המים שפזורים להם בכל מקום, כמובן.

וזה בדיוק מה שאני והבלונדה היינו עסוקים בו בימים האחרונים - נסיון להגיע לעבודה כמה שיותר מוקדם (אני), כדי  לצאת מהעבודה כמה שיותר מוקדם (שנינו), ולבלות כמה וכמה שעות של רביצה על הצוקים שקרובים לביתינו, תוך שכשוך אקראי במי התעלה (בארץ היו קוראים לזה נהר רחב ידיים) שמובילה לאגם Mälaren. המים נקיים וקרירים (אבל לא קרים), ופשוט התרופה המושלמת למזג אוויר חם שכזה (ובאיזשהו מקום, כמעט גורם לי להרגיש כמו הישראלים של שנות החמישים - כשהיה חם, לא היה מזגן לברוח אליו, היה רק ים).

קוסטה ריקה

הספר שהזמנו הגיע, הכריטיסים כבר משולמים, המלצות מחבר שהיה שם כבר קיבלנו. עכשיו רק נשאר לשבת על התחת ולהחליט מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות שם (אה, כן, וגם לקבל ויזה מהשגרירות האמריקאית בשבילי. ואם חשבתם שלהשיג אישור שהייה קבוע בשבדיה זה דבר מסובך, זה כאין וכאפס לעומת השגת ויזת תייר לארה"ב, אפילו אם אתה גר במדינה שבה רוב התושבים כלל לא צריכים להוציא כזה דבר). 

ביקור הורים

מגיעים מחר בבוקר בטיסה ישירה עם ארקיע (היום בו ארקיע יהפכו את הקו הזה, שפעיל רק פעם בשבוע ורק בין יוני לאוגוסט, לקו קבוע, יהיה יום מאושר בהחלט) ההורים. הפעם לבד, בלי "נספחים" כמו אח/אחות/סבא/סבתא וכו'.

הם יהיו כאן שבוע, ובחלק ממנו אני שולח אותם לטייל ב-"Country Side" השבדי, כדי שיראו קצת יותר מאת איזור שטוקהולם רבתי.

הם גם הולכים לישון, בפעם הראשונה, אצל הורי הבלונדה (ולא במלון, כפי שהיה עד כה). חוויה מעניינת בפני עצמה (במיוחד כשחושבים על זה שבקומה השנייה אצל הורי הבלונדה, איפה שהם הולכים לגור, חם במיוחד, ואם יש 30 מעלות בחוץ, אז גם יש בערך 30 מעלות בפנים, וההורים שלי הם אנשים שלא יצאו מהמזגן בקיץ בחמש עשרה השנים האחרונות).

נו, גם אם זה נסתדר (ויהיה אפילו כיף, אני מניח).