חבר (שכותב מעט מדי) הפנה את תשומת ליבי לכך שעוזי וייל, מיודענו המלך הבלתי מעורער של הדף האחרון בעיתון "העיר" ז"ל (כן, אני יודע שהוא עדיין קיים, אבל כל קשר בין מה שהוא היה לפני עד חצי עשור למה שהוא היום מקרי בהחלט), החליט לעשות קאמבק (חד פעמי, אני חושש) מעל גבי עיתון הארץ, במיוחד לכבוד "פסטיבל רבין" הבא עלינו (לטובה?).

ושוב הוא מוכיח כי בשנינות אין קץ הוא מסוגל להשחיז סכינים, וגם לתקוע אותם ולסובב היטב בלב ליבה של החברה הישראלית.

(ולעניניינו - העובדה שלקח בסך הכל עשור וגרוש מאז הרצח כדי להפוך את העניין למאוס מבחינת החברה הישראלית, העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שלא מבינים את ההבדל בין רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר ובין רצח פלילי, והפסטיבל השלם מסביב לביצית של לריסה הם כולם ביחד, וכל אחד לחוד, עוד תעודת עניות לחברה הישראלית של שנות האלפיים).

יום שישי הוא יום כל הקדושים (החג השבדי/נוצרי שבא יום אחרי Halloween הממוסחר עד אימה, שהיה בכלל במקור ליל כל הרוחות או All Hallows Eve, מעין Day Of The Dead של העולם  המערבי, והפך לשום דבר מלבד פסטיבל של שנור, תחפושות, פרקים מיוחדים של ה-Simpsons ונסיונות להעלות באוב את הדודה של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא שגרה בסיילם).

בכל מקרה, החג השבדי עצמו גם כן הפך בעיקר למעין חיקוי לחג האמריקאי וכולל דלעות מקושטות, תחפושות טפשיות ומסיבות פרועות, אבל גם מוטיבים מהחג המקורי, כמו הליכה לבתי קברות בלילה והדלקת נרות ליד הקברים).

אבל, לעניניינו - בגלל החג, החברה שלנו עובדת רק חצי יום ביום שישי.

מה שהפך את השבוע הנוכחי לשבוע עם ארבעה וחצי ימי עבודה בלבד (שלושה וחצי, אם לא סופרים את היום שעבר.

וזה בהחלט הפך את התחלת השבוע לנסבלת הרבה יותר (לא שרע, אבל גם לא היה ממש טוב. אין כמו לבוא ביום שני בבוקר ולגלות שכולם מחכים לך).

(ואם מזג האוויר יהיה סביר, גם אלך לצלם קצת - כי זה באמת מיוחד).

מתעוררים שעה מוקדם יותר (תיאורטית, כי עברנו לשעון חורף), ומגלים שבחוץ יש עוד יום יפה (וקר למדי, קצת יותר מ-0 מעלות).

אוכלים במיטה, הטרנד החדש של הבלונדה מורכב מיוגורט טורקי (10% שומן), אגוזי מלך, שקדים, חתיכות תפוח טרי, פירות יער טריים וקצת דבש מעורבבים ביחד בקערה. אי אפשר להגיד שזה לא מזין.

הולכים לחדר כושר, מעבירים שעה בלנסות לגרום לעצמנו להאמין שאנחנו באמת מועילים לעצמנו בכך שאנו נמצאים שם.

חוזרים הביתה דרך הסופרמרקט - עושים קניות ("היום אני אכין פשטידת רועים", הכרזתי בגאווה. הבלונדה לא התרשמה במיוחד).

חוזרים הביתה - מקלחת , שני סנדביצ'ים ורעיון - במקום המקום הרגיל שאנחנו אוכלים בו בימי ראשון בצהריים, נלך לחומוסיה הישראלית הראשונה בשטוקהולם (קוראים לזה Reggev, זה נמצא ב-Ringväggen 145 ב-Södermalm, למי שמגיע לאיזור ומעוניין).

שואלים את האמא של הבלונדה, חובבת חומוס בפני עצמה, שמביעה עניין לבוא.

לוקחים את הרכבת - למרות שיש שמש קר עוד יותר ממקודם, אבל בסופו של דבר מגיעים למקום.

כמעט ריק, אבל נמרוד רגב (קיבוצניק לשעבר, בעל חומוסיה בשטוקהולם בהווה) חביב ומסביר פנים כתמיד. אחרי זמן קצר מופיעים על השולחן חמוצים כמו שצריך, קנקן לימונענע, חומוס עם טחינה וצנובר בקערות ענק.

אוכלים, אוכלים ועוד קצת אוכלים. קצת קשקוש עם נמרוד על מצב החומוס בשטוקהולם (וזה יותר מעניין ממצב החסה בשטחים, אני מבטיח) ו.. מתגלגלים הביתה.

מגלים שהחומוס אכן מתרחב בקיבה, בדיוק כמו אורז. מגיעים הביתה מפוצצים למדי ומבלים את רוב אחר הצהריים בשריצה על הספה. כדי להעביר את הזמן צופים קצת ב-Hudson Hawk. הכשלון הקולנועי הגדול ביותר עד היום של ברוס וויליס, שהפך (ובצדק) לסרט קאלט כששוחרר לוידאו/DVD.

הבת דודה של הבלונדה מגיעה אלינו, ומצטרפת לשריצה על הספה. בסופו של דבר, בערך בשמונה בערב, אני מגרד את עצמי מהספה לכיוון המטבח.

שעה ורבע לוקח להכין את השפרד פאי הזה. בעיקר בגלל שבמקום 30 דקות שכתוב במתכון, היא צריכה לבלות 45 דקות בתנור לפני שהציפוי למעלה מתחיל להזהיב.

טעים מאוד, אבל אני עדיין מלא למדי מהחומוס של הצהריים (בכל זאת, אכלתי את המנה שלי וגם חלק נכבד מהמנה של הבלונדה).

מכינים Lunch boxes למחר, וחוזרים לספה (הבלונדה והבת דודה). אני בא לשפוך קצת טקסט בבלוג, ביחד עם הבדיקה השגרתית של מייל-אתרי חדשות מעניינים.

עוד סוף שבוע סתווי וסטנדרטי בא לסיומו, מחר שבוע חדש.

ולמעוניינים - מתכון ל"פאי רועים", אולי אחת מהמאכלים הקלאסיים שתמצאו בכל פאב בריטי שמכבד את עצמו:

מרכיבים (לשש מנות):

500 גרם תפוחי אדמה

500 גרם בשר טחון

150 מ"ל מרק בשר/מרק עוף (אפשר להכין מהקוביות של קנור)

שני בצלים גדולים

שני גזרים קטנים קצוצים

אפונים/שעועית

כף וחצי קמח

כף טימין

כף פטרוזיליה

שתי כפיות רוטב ווסטרשיר (אם לא אוהבים, אפשר להחליף במשהו אחר שייתן טעם, נגיד טבסקו).

מלח/פלפל

שמן בישול/חמאה

הוראות הכנה:

1) מקלפים את תפוחי האדמה, חותכים לקוביות ומבשלים עד שמתרככים במי מלח. מסננים את מי המלח, מוסיפים קצת חמאה או חלב וגם פלפל ומלח והופכים לפירה.

2) חותכים את הבצל, מטגנים עד שמזהיב, מוסיפים את הבשר הטחון ומטגנים עד שמשחים קלות (לדאוג שיהיה מפורר ולא בגושים). מוסיפים את הירקות, ואחרי דקות ספורות את הקמח, ואחרי דקה גם את המרק. אחרי זה אפשר להוסיף את התבלינים (כולל הרוטב ווסטרשיר), ומטגנים עוד שתי דקות.

3) מחממים את התנור ל-180 מעלות.

4) בתבנית חסינת אש שמים את תבשיל הבשר בשכבה אחידה ומעל מורחים שכבה אחידה של הפירה. מעל אפשר לשים גבינה צהובה מגוררת, או לזרות מעט שמן.

5) מכניסים לתנור לכ-45 דקות או עד שהשכבה העליונה מזהיבה.

בתאבון!

הערות:

1) את האפונים/שעועית/גזרים אפשר להחליף בכל ירק שאתם חושבים שתאהבו. ההמלצה הזו היא מה שאני הכנתי (ויצא מצויין).

2) מומלץ לתת לפשטידה "לנוח" קצת אחרי שמוציאים מהתנור, משהו כמו עשר-חמש עשרה דקות, לפני שמגישים.

לגמרי במקרה, הטלוויזיה פתוחה עכשיו על ערוץ הטלוויזיה הממלכתית השבדי SVT2, שם ראיתי תוכנית בשם Existens שעסקה, במקרה, בנושא - "כמה מסוכן זה להיות יהודי בשבדיה?" (הלינק מוביל לפורום של התוכנית, לדיון על התוכנית הספציפית הזו, בלינק הראשון מגיעים לאתר הראשי של התוכנית, שם אפשר לראות שידור שלה. כמובן, שני הלינקים הם בשבדית בלבד).

בכל מקרה, בתוכנית ראיינו כמה יהודים - דוברת הקהילה היהודית בשטוקהולם, העורכת של Aftonbladet שהיא יהודיה וגם מבקרת נודעת של ישראל ומדיניות ישראל במזרח התיכון (לא מפליא, בהתחשב בדעות הכלליות בעיתון הזה), חברת פרלמנט יהודיה, רבי בגטנבורג, חברת פרלמנט מוסלמית, עיתונאי כלכלי יהודי ועוד כמה.

הדיונים נגעו ברוב השאלות החשובות - האם אתם מרגישים, כיהודים, מאויימים יותר היום מאשר בעבר בשבדיה? האם זה קשור ל"אנטישמיות קלאסית" או בעיקר לקישור בין הסכסוך במזרח התיכון ש"משליך" על שאר היהודים? האם מדובר ב"אנטישמים קלאסיים" מאירופה או שאולי מדובר בעיקר ב"אנטי יהודים" שהם למעשה מוסלמים שהגיעו מארצות המוסלמיות (שהן אנטי יהודיות במוצהר, לפחות כלפי פנים) והביאו את הגישה הזו עמם לכאן?

אני חייב לציין שכל הדיונים, למרות שהיו אינליגנטיים ביותר - פספסו כמה נקודות חשובות.

אחת מהן - חוץ מאחד, יהודי שהוא פרופסור להיסטוריה, ששאל בצורה יפה "מדוע זה בסדר לקשר את הסכסוך בין ישראל לפלסטינאים כ"תירוץ" לאנטישמיות אבל אף אחד לא ייקבל את העובדה שאנשים הם אנטי שחורים בגלל סכסוך בסיירה ליאון? או מדוע כאשר איראן הוציאה פאתווה על סלמאן רושדי מייד נזעקו הרשויות להגן עליו, בעוד שכאשר נשיא איראן מודיע קבל עם ועולם שברצונו להשמיד עם אחר, כולם מתייחסים לזה כ"רטוריקה שנועדה לצרכי פנים בלבד?".

למרות שמאוד שמחתי שנושא שכזה עלה לדיון, הרגשתי מאוכזב.

באופן אישי אני מרגיש שה"שבדי הרגיל" בהחלט לא אנטישמי, אבל הוא "מואכל" על ידי תקשורת שהיא ברובה שמאל סוציאלי (שביחס ל"שמאל הישראלי" נחשב קיצוני ביותר. מר"ץ כאן היו נמצאים מאוד ימינה במפה הפוליטית) שאוהב כאן להיות מזוהה עם האנדר דוג ובאופן אוטומאטי הופך לאנטי ישראלי. מה שמצחיק הוא שאפילו בשבדיה יש ייצוג גדול מאוד ליהודים בתקשורת (שניים משלושת העיתונים הגדולים הם בבעלות יהודית, למשל). כמו כן, זה סוד ידוע שהמוסלמים, בעיקר הצעירים שבהם (לא כולם, אבל קבוצה לא קטנה), מחזיקים באופן פתוח בדעות קיצוניות מאוד נגד ישראל (זה לא ממש מפתיע) וכנגד היהודים בכלל, בעיקר בצורות אנטישמיות קלאסיות ("היהודים משתמשים בדם של פלסטינאים/ילדים נוצרים וכו' כדי להכין מצות).

הסיבה שהרגשתי מאוכזב היא תחושת פספוס כללית של הדיון, שברובו אכן שאל את השאלות הנכונות, לא היה חריף ונחוש מספיק כדי להגיע לתשובות האמיתיות, ולמצוא "את האשמים" או את הבעיות שבהחלט קיימות.

עם זאת, העובדה שנושא שכזה עולה לדיון כה פתוח, ומוצג ב-prime time (והולך להיות משודר בשידור חוזר עוד ארבע פעמים) בטלוויזיה השבדית, נותן לי תקווה שאכן המדינה הזו מודעת לעצמה, ומודעת לכך שזה נושא שיש לגעת בו.